אני לא טונה וגם לא אהוד בנאי. אבל בבארבי אני יכול להאמין שכן
הבית השני של אבישי סלע הוא המקום אליו אפשר להגיע בשביל לחיות חיים אחרים דרך האנשים שעל הבמה. בתל אביב של היום, בין דירות קטנות ומתפרקות ודירות שותפים, לכולנו יש מקום שבו אנחנו מרגישים נוח ואוהבים כאילו היה ביתנו. מקום שבו אפשר לצעוק את החלומות // "הבית השני שלי": פרויקט מיוחד
יש משהו קצת מעייף בשגרה. אתה לכאורה מתרגל אליה, כמו אל כל דבר, אבל היא שוחקת אותך בלי שאתה יודע. הריטואל יכול להיות מאוד נעים, אבל גם תופס אותך במקומות שאתה לא שם לב. מהעבודה חזרה הביתה, מהטלפון הזה לטלפון אחר. לופ שחוזר על עצמו. ומבין כל אלה, יש את הלילות שבהם אני מסמן לעצמי – שזה הזמן למשהו טיפה אחר. או לגמרי אחר. הבית שבו אני יכול לצאת מהעור הרגיל והקונפורמיסטי שלי, המקום שבו אפשר לעצום עיניים ולצעוק את החלומות. הבארבי.
>> כל אחד בתל אביב צריך מקום שיהיה לו בית שני, כי על הראשון כבר ויתרנו
>> אתם תגידו, "וואו, זה כמו בצ'לסי". אני אומרת, לא, זו קריית המלאכה
>> הבית שלי הוא איפה שההיפ הופ נמצא. בדרך כלל זה בתל אביב
יש אנשים שבשבילם מוזיקה היא פרנסה, בשבילי מוזיקה היא בריחה. היא המקום שאליו אני הולך כשלא נוח, כשמורכב, כשלא נעים – והבארבי הוא הסמל המובהק לכך. הוא לא נראה כך מבחוץ כי האיזור הזה גם ככה צבוע כולו באפור, אבל בפנים? זה המקום שבו הצבעוניות שולטת. בחוץ עיר, בפנים קרנבל. מה שבולט במיוחד הוא החושך הזה. החושך שמוחק כל סממן חיצוני. האורות דולקים על הבמה ברעש מסחרר, אבל מעבר לכך הכל נבלע. כל אחד מגיע עם הצרות שלו אבל מסתתר מאחורי החשיכה, מסוגל להעמיד פנים שהוא משהו אחר. במילים אחרות, לרגע אחד גם אני יכול להיות טונה, לפחות לשעתיים, עד שהאור נדלק – כי רק כשהאורות נדלקים באמת, ואין עוד הדרן, זה נגמר.
ההשקה של "בור ועם הארץ", שבה זכיתי לאהוב (באמת ומקרוב) את נצ'י נצ'. דרך מסיבת "עסק שחור", שבה חזרתי לרגע להיות ילד שוב. הופעת האיחוד של אהוד בנאי והפליטים, שבה למרות שבאייטיז הייתי בקושי קונספט, ידעתי לצעוק את כל המילים של "עיר מקלט". ויחד איתם שלום חנוך ופיוצ'ר גאנג, רונה קינן והחצר האחורית, פלד ודני סנדרסון, אלון אולארצ'יק ושב"ק ס, נועם רותם והדג נחש.
>> רק בין כל החטיפים המלוחים, מתוקים והחמוצים אני מרגישה בבית
>> אני רצה לבית השני שלי עם סקרנות ותיאבון. הוא לעולם לא מאכזב
>> לכל חלקי פרוייקט "הבית השני שלי"
כל הופעה כזו, היא זיכרון בנוי פריימים אחר פריימים של אקורדים סוערים על הבמה, ורגשות בקהל. מאיה אנג'לו כתבה פעם שאנשים ישכחו מה אמרת או מה עשית, אבל הם לעולם לא ישכחו איך גרמת להם להרגיש. כל אחד מהאמנים, כל אחד בדרכו הייחודית, והמקום הזה שנתן להם במה – גרמו לי להרגיש אלף דברים שלא אשכח לעולם. המקום שבו יכולתי לבכות או לצעוק, לרקוד (בשקט, בפינה) ולשיר, כל מה שאני אמות-לפני-שאני-אעשה-בעולם-שבחוץ. נראה לי שקוראים לזה בית.