כל אחד בתל אביב צריך מקום שיהיה לו בית שני. על הראשון ויתרנו

לפני קצת יותר משנה עברתי לחיות בעתיד. נחמד פה ונעים מאוד. העבודה, הבית, בית הספר של הילדים, הכל במרחק 15 דקות הליכה רוגעת בשדרה שקטה ומוצלת. כלי התחבורה המרכזי כאן בעתיד הוא אופניים חשמליים אבל אני מעדיף ללכת. אני כבר מכיר חלק מבעלי החנויות בשדרה, אני יודע איפה כל דבר נמצא. לעזאזל, אני מסתובב כאן בשבת בטרנינג אדידס. אני מרגיש הרבה יותר מדי בבית.

>> לכל חלקי פרוייקט "הבית השני שלי"

הקונספט של "עיר 15 הדקות" נולד בעשור הקודם במוחם של מספר אורבניסטים במקביל, ובראשם קרלוס מורנו הקולומביאני-צרפתי ולוקה ד'אצ'י האיטלקי, ועיקרו מודל של עיר עתידית בת קיימא שבה כל תושב יכול להשיג תוך 15 דקות של הליכה או דיווש שש פונקציות אורבניות הכרחיות: מגורים, עבודה, חינוך, מסחר, בריאות ובידור. יישומים והדהודים של החזון הזה אפשר לפגוש כבר בפאריז ובברצלונה. גם בתל אביב, שעוד רחוקה משם, יש לא מעטים שמצליחים להתארגן כך על חייהם. והרשו לי לספר לכם: זה גיים צ'יינג'ר.

החיים בעיר 15 הדקות רגועים וירוקים יותר, והאנשים שחיים בה שמחים וקהילתיים יותר, ויש להם יותר שעות ביום שאינן נשרפות בפקקים. זאת מין שלווה עירונית שאינה מתקיימת במרחבים אורבניים שתוכננו עבור מכוניות. בבוקר אני מעדיף ללכת דרך השדרה הירוקה ולא דרך אוטוסטרדת היינריך היינה שעוברת בדיוק מחוץ לשכונה, אפילו שזו תוספת של עשר דקות הליכה. הליכתיות קוראים לזה. זה יעיל, זה נוח, זה נעים. איפה הכי נוח ונעים לנו? בבית.

>> בית בונים מהשילוב הבלתי הגיוני של חוקים ואהבה. הבלוק היה הבית שלי
>> תודה לך, האימפריה העות'מאנית, על המסילה שהפכה לפארק המסילה

כמעט כל מי שחי בתל אביב מחפש מקום שיהיה הבית שלו מחוץ לבית, מקום שהוא חש בו נוח ונעים, מוכר ובטוח, מקום שהוא מכיר בעיניים עצומות, כמו בבית. הדירות שלנו שכורות, קטנות ומבולגנות, אנחנו פוגשים בהן בעיקר חברים קרובים, מסדרים ומנקים אותן לקראתם כמיטב יכולתנו המותשת. לא כל דירה היא בית. והבית השני מפצה אותנו על כך ומרחיב את אזור המחיה שלנו, אנחנו תופרים אותו לפי מידתנו ובוחרים בו כסמן אישיותי-איקוני. לכל אחד יש בית שני כזה.

>> שוק הכרמל הוא השלמה ארצי של השווקים. הוא גם הבית שלי
>> יונתן אגסי הרס את חיי. עם החטיפים הנפלאים שהוא מוכר לי

אם היו שואלים אותי פעם הייתי אומר שהבית השני שלי הוא אלנבי 58. השסק. נחמה וחצי. ג'ואיש פרינסס. הבלוק. בתים שהם תעודת זהות עירונית-תרבותית, כל אחד מהם עם אנדרטה לזכרו בלב שלך. בעיר 15 הדקות שהקמתי לעצמי אין שום דבר שמזכיר אותם, למעט החופש לעצב לעצמך את החיים בתל אביב כפי שאתה מאמין שיש לחיות אותם. גם החיים בתוך 15 הדקות של יפו הם בחירה תרבותית, פוליטית, אקולוגית ואף אידיאולוגית בכל הקשור לעירוניות. אבל אחרי כל הדיבור האורבניסטי היפה הזה, בסוף צריך מקום לשבת.

>> אתם תגידו, "וואו, זה כמו בצ'לסי". אני אומרת, לא, זו קריית המלאכה
>> הבית שלי הוא איפה שההיפ הופ נמצא. בדרך כלל זה בתל אביב

כי האמת היא שגם בתוך האידיליה התכנונית שהתפלקה לי, עיר 15 הדקות היא לא באמת הבית שלי. אני בסך הכל אדווה קטנה בגל ג'נטריפיקציה והגל הבא ישטוף גם אותי. בתוך המציאות הסוערת הזאת הבית השני חייב להיות הום-בייס אמיתי, מקום שבו אתה יכול להניח את עצמך, לפתוח לפטופ, מישהו יעשה לך קפה או ימזוג לך בירה. מישהו ישאל מה שלומך, השכנים יחייכו, ריח של חביתה יבקע מהמטבח.

>> אני לא טונה וגם לא אהוד בנאי. אבל בבארבי אני יכול לרגע להאמין שכן
>> אני תל אביבי כמו סניף טיב טעם. אני רוסי כמו סניף טיב טעם

בקפה עלמה אני יושב כבר שבע שנים לפחות, הרבה לפני שעברתי לגור בשכונה. ספק אם יש לוקיישן שבו שהיתי שעות רבות יותר מלבד הבית והמשרד. בהתחלה זה פשוט היה הקפה שקרוב לבית הספר בבוקר, ואחר כך הקפה עם שלישיית הבורקיטס שמוגשת עם חריף ירוק אש וטחינה צוננת, ואחר כך הקפה שנוח לעבוד בו ולערוך בו פגישות עבודה, ואז הקפה שרובצים בו בשישי בבוקר, וגם הקפה לעצירות תדלוק של הילדים בכדורי שוקולד, ובסוף הקפה שאתה מהנהן בו לשלום לקבועים, ויושבים בו יהודים וערבים, צעירים וזקנים, מקומיים ותיירים, גל"צניקים פעורים ורינו צרור. נשמע לי כמו בית שהייתי רוצה.