הבית שלי הוא איפה שההיפ הופ נמצא. בדרך כלל זה בתל אביב

סליחה מראש, אבל אני הולך להיות המעצבן הזה שלא בוחר מקום אלא תחושה. או יותר נכון, תרבות. אולי מוזיקה? כך או כך, אין לי מקום אחד קבוע שמרגיש כמו בית, ואפילו הבית לא תמיד מרגיש כמו בית. וזה לא שבמהלך עשרים ומשהו שנות מערכת היחסים שלי עם תל אביב לא היו לי מקומות שהרגישו ככה, לתקופה – זה פשוט שזה אף פעם לא המקום עצמו, אלא מה שבתוכו. כשאני מביט בכל הפינות התל אביבית שהרגשתי בהן בנוח, קל למצוא בינהן מכנה משותף ברור. היה בהן היפ הופ.

>> כל אחד בתל אביב צריך מקום שיהיה לו בית שני, כי על הראשון כבר ויתרנו
>> אני לא טונה וגם לא אהוד בנאי. אבל בבארבי אני יכול לרגע להאמין שכן
>> אני תל אביבי כמו סניף טיב טעם. אני רוסי כמו סניף טיב טעם

ההיפ הופ הישראלי צמח מתל אביב, ומעולם לא נטש אותה. לכאן הייתי מגיע בנעורים כדי להיות איפה שהיפ הופ נמצא. הייתי לוקח אוטובוסים אחרונים לעיר כדי להגיע בחצות למועדון הג'י ספוט ששכן בכיכר אתרים, מבלה שעות בדיזנגוף סנטר או בתחנה המרכזית סביב סניפי חנות הבגדים מאד-מן או שורף במרכזית את מה שנשאר מהלילה עד שהאוטובוס הראשון יצא חזרה הביתה ב-6 בבוקר, כי ההופעה של חלוצי החלל בג'ה פאן הסתיימה ב-1:30. זה היה, באותו הזמן, כמעט המקום היחיד שבו היה אפשר לחוות את תרבות ההיפ הופ בזעיר אנפין (די נו ירושלים, כבר סיימנו את הביף הזה. הייתם סבבה), וידעתי שאם אני רוצה להרגיש ככה, להרגיש את זה, צריך להגיע לתל אביב. שם היה הבית הנייד שלי – במועדונים, בהופעות, במעגלי פריסטייל ובמסיבות רחוב.

>> בית בונים מהשילוב הבלתי הגיוני של חוקים ואהבה. הבלוק היה הבית שלי
>> תודה לך, האימפריה העות'מאנית, על המסילה שהפכה לפארק המסילה
>> לכל חלקי פרוייקט "הבית השני שלי"

עשרים ומשהו שנים אחרי, הבית שלי התרחב. בעשור האחרון תרבות ההיפ הופ השתלטה על הרחוב התל אביבי וגם על מגוון פינות אחרות בארץ. יש סצינות מקומיות מדהימות באשדוד, חיפה, נהריה ובכל פינה שבה לילדים יש גישה לאינטרנט. יעני, בכל מקום. אבל הבירה, המקום אליו זורמים בסוף כל האמסיז, היא עדיין תל אביב. בכל יום נתון יש לפחות מסיבה/הופעה/תקלוט/ג'אם סשן/מעגל פריסטייל אחד. כבר מצאתי את עצמי לא פעם אחת מתלבט לאיזה אירוע היפ הופ אני הולך מתוך הארבעה שמתקיימים בעיר באותו הערב, ואני בטוח שאני מפספס עוד.

השפע הזה משכר. בכל פינה שאני הולך בעיר אני מוצא היפ הופ. אני שומע אותו מהחלונות, מהרכבים, מרמקולי JBL בחוף, מפיצריות, מילדים מחוץ להופעות. פעם הייתי נוהג להגיד שכל מי שאוהב היפ הופ בישראל הוא חייזר שחי מחוץ לכוכב שלו, ולכן בכל פעם שפגשתי חייזר אחר, התחלנו לתקשר מיד בשפת האם. היום כולם דוברים את השפה, והחייזרים הם סתם עוד תל אביבי עם חולצה של בוטלג. אז לא, אין לי מקום אחד שאני יכול לקרוא לו הבית, כי כל תל אביב הפכה לבית שלי. אז תודה שגרמתם לי להרגיש בבית.