שוק הכרמל הוא השלמה ארצי של השווקים. הוא גם הבית שלי

מה זה בית? בשבילי בית זה מקום שבו אתה מרגיש בנוח. מקום שאתה יודע שתמיד יקבלו אותך בידיים פתוחות. מקום שגם כאשר הוא משתנה (כי הכל משתנה), הוא תמיד נשאר אותו הדבר. מקום שבו תמיד יש משהו לאכול (או מישהו שמוכן לקום עכשיו מהספה ולדאוג שיהיה משהו לאכול). עשרים שנה עברו מאז עזבתי את תל אביב לטובת חיי הפרברים, ועדיין, בכל פעם שאני מגיע לרחוב אלנבי ומתחיל בירידה אל עבר שוק הכרמל, פתאום מתפשטת בי תחושה של בית.

>> כל אחד בתל אביב צריך מקום שיהיה לו בית שני, כי על הראשון כבר ויתרנו
>> סיר הבשר: בין צמד לחמניות רכות מצאתי את הבית הכי ספיישל בעיר
>> לחובבי הקולנוע יש הרבה בתים בעיר. אבל אין כמו בבית הזה

שוק הכרמל הפך בשנים האחרונות לשלמה ארצי של השווקים. קורבן של ההצלחה חסרת התקדים של עצמו. מקום שכיף לשנוא כי הוא התמסחר, והסתנוור ובאופן כללי שכח מה זה להיות שוק. אבל בשבילי הוא תמיד יהיה אותו המקום שהוא היה תמיד – המקום שהולכים אליו שרע, וצריך איזה פחמימה לנסות ולסתום את החור בנשמה.

בימים שהיינו סטודנטים מרודים, וחיינו ממשכורות צמוקות בדירות שהיום לא היינו יכולים להרשות לעצמנו בחיים, שוק הכרמל היה המפלט. הוא היה המקום היחיד בעיר שידעת שאתה יכול להגיע אליו עם מעט כסף בכיס, ולצאת עם בטן מלאה. זה אף פעם לא היה גורמה, זה אף פעם לא היה מתוחכם. אבל זה תמיד היה שם. לא דוכן אחד או שניים. גן עדן של תפרנים. מקום שבו כל אחד יכול להרגיש בן של מלך. גם אם הוא ממש עני.

>> רק בין כל החטיפים המלוחים, מתוקים והחמוצים אני מרגישה בבית
>> אני רצה לבית השני שלי עם סקרנות ותיאבון. הוא לעולם לא מאכזב
>> לכל חלקי פרוייקט "הבית השני שלי"

צר, צפוף, כיף. שוק הכרמל (צילום: דין אהרוני רולנד)

כל פעם שהיינו צריכים להתאושש – מהעבודה, מנפח נפש רומנטי, או אכזבה ספורטיבית –  היינו לוקחים מונית שירות, יורדים בכיכר המושבות ומתחילים את הדרך למטה. עוצרים לבורקס אצל התורכי, קונים לחמניות לוהטות במאפיה, עוצרים בדוכן הירוק למעורב וממשיכים לכרם למרק רותח.

וכשהיינו מגיעים למטה, עם בטן מלאה וארנק ריק, היינו מתיישבים לסיגריה על המדרכה המטונפת ולרגע אחד מרגישים מלכי העולם. השוק כבר מזמן לא מה שהוא היה פעם. הוא גדול וסוער וסואן. וכבר מזמן לא שוק אלא מין יריד אוכל מפוצץ באין ספור דוכנים ואפשרויות. אבל גם היום, כשאתה מגיע לקצה, עם ארנק ריק ובטן מפוצצת, אין דרך שלא להרגיש לרגע מלך העולם. כי אין כמו בבית.