אני רצה לבית השני שלי עם סקרנות ותיאבון. הוא לעולם לא מאכזב

בגיל 40 אנשים עושים דברים מוזרים. אני, בטטת כורסה מדופלמת, נרשמתי למרתון. את הריצות הארוכות ביותר – וכולן באיזשהו שלב נעשות כאלו – תיזמנתי לימי שישי כדי לנוח בשבת. עם מפתח, כרטיס אשראי ושטר של 50 ש"ח בכיס הייתי שואלת את עצמי מי צריך את הטרלול הזה, ואז מתחילה לרוץ ולספור קילומטרים. בחודשי ההכנה הספקתי לחרוש את העיר ברגליים ולהביט בה מתעוררת. פועלי ניקיון, דייגים, פליטי מסיבות, מסטולים וסתם הזויים היו תבלין מוזר שהפך את הפעילות הפיזית למעיקה פחות (אף שמדובר בטיפוסים שלא כל כך נעים לפגוש לפני עלות השחר).

>> כל אחד בתל אביב צריך מקום שיהיה לו בית שני, כי על הראשון כבר ויתרנו
>> סיר הבשר: בין צמד לחמניות רכות מצאתי את הבית הכי ספיישל בעיר
>> לחובבי הקולנוע יש הרבה בתים בעיר. אבל אין כמו בבית הזה

הטבע מתעורר. שוק הנמל (צילום: אייל ורשבסקי)

המסלול השתנה מפעם לפעם כדי שלא ישעמם. לפעמים צפונה עד סי אנד סאן, לפעמים דרומה עד גבול בת ים וכמובן לאורך פארק הירקון – משפך הירקון עד קצה רמת החייל. תל אביב נראית אולי גדולה, אך כשצריך לבזבז עשרות קילומטרים היא בעצם די קטנה. רכבת ההרים הרגשית והפיזית הסתיימה תמיד באותה נקודה ובאותו טקס: על הטריבונות בנמל תל אביב מול הים, עם כוס מיץ סחוט טרי מדוכן המיצים בשוק הנמל. לאחר מספר דקות של הסדרת נשימה וכשאוויר הבוקר מייבש את הזיעה, אפשר להתחיל להבין מה קורה מסביב.

>> אני לא טונה וגם לא אהוד בנאי. אבל בבארבי אני יכול לרגע להאמין שכן
>> אני תל אביבי כמו סניף טיב טעם. אני רוסי כמו סניף טיב טעם
>> לכל חלקי פרוייקט "הבית השני שלי"

בשבע בבוקר תנועת הלקוחות בשוק האיכרים דלילה עדיין. קונים קבועים מברכים את בעלי הדוכנים שעסוקים בפריקת סחורה ואפשר לנצל את הההזדמנות להתעדכן מה התחדש מאז הביקור הקודם, לפני שבוע בדיוק. ותמיד משהו מתחדש. עבור פודיז, שוק האיכרים הוא החווייה הקרובה ביותר שיש בארץ לשווקים מקומיים בחו"ל. קשה לגלות איפוק מול תוצרת חקלאית שהרגע נקטפה, ורק כובד הסלים בדרך למכונית שם גבול לקניות. עגבניות טומטיו ירוקות ופטריית רעמת האריה, ענבי בוסר ואצבעות בודהה – הקסם טמון בעונתיות, בתחלופה ובתוצרת המיוחדת.

למרות השנים שחלפו מאז הקמתו ממשיך שוק הנמל להיות חוליה מקשרת בין עכברי העיר לאדמה. מדי פעם מתקיים בו פסטיבל גסטרונומי כזה או אחר, טוב לעסקים ופחות טוב ללקוחות קבועים שצריכים לפלס את דרכם בהמון. אבל אף אחד לא מתלונן. האווירה תמיד נעימה וידידותית, בלי צעקות, קללות ולכלוך. ברגעים שקטים אפשר ממש לתפוס שיחה עם החקלאים, להתחבר קצת למקום הכפרי שיש לכל אחד בנשמה ולקבל טיפים לבישול. מאז המרתון עברו כאמור שנים, ובכל זאת אני ממשיכה להגיע לשוק הנמל ולשוק האיכרים. לא באותה תדירות ולא באותן שעות, אך תמיד עם המון סקרנות ותיאבון. והשוק מצדו לעולם אינו מאכזב.