הבמאית לונה שרפיג מסבירה למה כדאי להזדקן

המחשבה על "דוגמה 95" – אותו מניפסט שנוסח על ידי שני במאים דנים והכתיב כללים דרקוניים לעשיית קולנוע נטול תקציב – מעוררת זיכרונות של סרטים קשים ומרים כמו "חגיגה" ו"ג'וליין דונקי בוי". אולם "איטלקית למתחילים" (2000) של לון שרפיג הדגים שאפשר להשתמש בכללים גם כדי לטוות קומדיה רומנטית עגמומית ושובת לב, שהייתה לסרט הסקנדינבי המצליח ביותר אי פעם.

שרפיג ניצלה היטב את המקפצה שהסרט העניק לה, והמשיכה לביים בבריטניה סרטי אהבה חמצמצים כמו "ווילבור רוצה להרוג את עצמו" (שנקרא בארץ "הקפיצה לחיים"), "לחנך את ג'ני" (שהיה מועמד לאוסקר לסרט הטוב ביותר) ו"שעתם היפה". סרטה האחרון עד כה, שאותו גם כתבה, "The Kindness of Strangers", פתח את פסטיבל ברלין 2019, שם זכה לביקורות פחות אוהדות מכפי שהורגלה. כרגע היא כותבת סדרת טלוויזיה שמתרחשת בצרפת, ויותר מכך היא מסרבת להסגיר.

שרפיג תהיה אורחת הפסטיבל הבינלאומי לסרטי הסטודנטים בתל אביב, שבמסגרתו תערוך כיתת אמן (שני (17.6) 16:30). היא מספרת שנענתה להזמנה משום שלחוג הקולנוע באוניברסיטת תל אביב "יש מוניטין טוב והדרך היחידה שאני לומדת זה ממפגשים עם אנשים שראו את סרטיי. זה יותר טוב ממפגשים עם עיתונות. זה הפידבק האמיתי היחידי, וזה בדרך כלל מעורר השראה. נוסף על כך, מפני שלמדת קולנוע בעצמך את רוצה להחזיר משהו. ואת מקווה שתגידי משהו שמישהו בקהל יזכור בעוד שישה חודשים ואולי זה יבהיר לו משהו".

לונה שרפיג. צילום: שאטרסטוק

מה "דוגמה 95" עשה בשבילך?
"'ההצלחה הגדולה של 'איטלקית למתחילים' נתנה לי הערכה עצמית. זה סרט פשוט, כתבתי אותו לבד וצילמנו אותו ליד הסטודיו בתקציב מינימלי. לא התחבאתי מאחורי ציוד רב או תסריט של מישהו אחר. ההכרה שקיבלתי גרמה לי להרגיש שמבינים אותי, שהקול שלי טוב דיו ושלא הייתי צריכה להמשיך לחפש לאיזה ז'אנר אני שייכת. אנשים מתים בסרט הזה ויש בו צער, אבל אנשים זוכרים אותו כקומדיה. הבנתי שהשילוב הזה עובד".

אנשים מתים אצלך גם ב"יום אחד" וב"שעתם היפה".
"יש סרטים שאני מצטערת שלא נלחמתי יותר שהדמות לא תמות, לפעמים כשאני לא נרדמת בלילה אני חושבת על זה. יש במאים שחוזרים לסרטיהם ומתקנים סאונד ועריכה. זה האסון שלנו, אבל הסרטים האלה מבוססים על ספרים שכתבו אנשים אחרים, ואי אפשר לקחת משהו ולצבוע ואתו בוורוד. אם את לא אוהבת תסריט כמו שהוא את לא צריכה לביים אותו. ב'יום אחד', שהיה הסרט הכי מסחרי שעשיתי, חשבתי שהבחירה של הסופר להמית את הגיבורה (אן האתאוויי) הייתה דרכו להפוך את הספר לעמוק יותר ולהראות כמה החיים שבריריים. אבל אולי היינו צריכים לעגן את זה יותר טוב בסיפור".

יש עוד דברים שמטרידים אותך בסרטים שעשית?
"לעשות סרטים דורש השקעה גדולה. כשיש מימון את חייבת לעשות את הסרט כדי שהכסף לא יתקע, ואת לא יכולה לחשוב כמו צייר או סופר. זה דורש הרבה החלטות מהירות. אני אוהבת את שיטת העבודה האינסטינקטיבית והמהירה הזאת שמחייבת אותך לסמוך על השיפוט שלך. אבל זה גם אומר שיש דברים שאני מפספסת. הצופים היום מבינים דברים מהר יותר, ולא צריכים הסברים כמו לפני 30 שנה. אני עובדת דיגיטלית (זו הייתה אחת הדרישות של דוגמה 95 – י"ש), וזו דרך הרבה יותר גמישה. את יכולה לעבוד מהר יותר וזה נותן לך פחות זמן לחשוב. כך טכנולוגיה, כלכלה ואמנות איכשהו מתחברות, כמו בניאו ריאליזם האיטלקי והגל החדש הצרפתי שנתנו לי השראה".

איך יצא שאת עובדת בעיקר בבריטניה?
"אני עדיין מתגוררת בדנמרק, אבל זו זכות לעבוד עם כותבים בריטים ועם שחקנים בריטים. וזה מציע לך קנבס יותר גדול, יש קהילת קולנוע טובה בדנמרק אבל יש רק 5 מיליון דוברי דנית. לכן כל הסרטים צריכים להיות מתורגמים, מה שהופך אותם לסרטי ארט האוז אפילו אם הם לא".

את הסרטים הראשונים שלך כתבת בעצמך. עכשיו את עובדת בעיקר עם תסריטים שכתבו אחרים?
"אני אוהבת לשתף פעולה עם תסריטאים וזה קל יותר, אבל ההיכרות העמוקה עם חומר שכתבת בעצמך עוזרת כי את יודעת מייד מה טוב ומה לא. אמשיך לעשות את שניהם – לכתוב בזמן שאני מחכה לתסריטים טובים שיגיעו לשולחן שלי. לכתוב זאת חיים טובים, חוץ מהדדליין".

יש לך משיכה לסרטים תקופתיים.
"חצי מהסרטים שלי הם תקופתיים. זאת אחת ההטבות של העבודה – להיכנס למכונת זמן ולפגוש אנשים שלא הייתי פוגשת כי הם חיים בזמנים אחרים. אני חיה בעולם הרבה פחות דרמטי משלך (הכוונה לישראל – י"ש), ואולי זאת דרך להיות בעולם שהדרמה בו יותר גלויה וההבדלים יותר גדולים ממה שיש לי כאן. מבחינה אסתטית את יותר בשליטה, כי כל דימוי חייב להיות מתוכנן. אבל אני מעדיפה היסטוריה קרובה. סרטי תלבושות נראים טוב אבל רק לעיתים רחוקות הם נוגעים לי. התלבושות חוסמות את הרגשות שלי".

"שעתם היפה", שמספר על הפקת סרט תעמולה בעת מלחמת העולם השנייה, זה גם סרט על קולנוע.
"כן. זה הסרט שבו ידעתי הכי הרבה על העולם של הדמויות. ידעתי איך שחקן צריך להחזיק מיקרופון או קלאפר כי את זה עשיתי מאז גיל 20. אז הרגשתי מאוד בבית. כשצילמנו בחדר התסריטאים בכיתי כי זה חדר התסריטאים הכי טוב שהייתי בו".

האם חוויה טובה על הסט מייצרת סרט טוב?
"אם זאת קומדיה זה טוב שהשחקנים יכולים להירגע ולקחת צ'אנסים. זה פחות חשוב בסרטים שאינם קומדיות. אבל אווירה טובה יכולה גם לייצר תחושת בטחון כוזבת".

איך משיגים כימיה בין השחקנים על המסך?
"זה שונה בכל סרט. לפעמים עושים מבחני כימיה. השאלה היא אם הם גורמים זה לזה להיות שחקנים יותר טובים. היו גם זוגות נהדרים בקולנוע שלא סבלו זה את זה. עבדתי בסדרת טלוויזיה עם זוג נשוי שלא אהב לעבוד יחד. ב'לחנך את ג'ני' פיטר סארסגארד וקרי מאליגן הסתדרו נהדר. הוא שחקן שיטה והם הגיעו לסינרגיה. יש גם מקרים שזה לא עובד ואז יש פתרונות קטנים שלמדתי במהלך השנים. אני חושבת על זה כעל מיטת מים – כשאת לוחצת במקום אחד מקום אחר עולה. לפעמים זה השחקנים האחרים בחדר. הרי כולם באים מרקעים שונים והעבודה היא ללמדם איך להיות באותו עולם ולשחק באותו טון".

יש הטוענים שהדימוי של הנוכל היהודי שמפתה את בת העשרה ב"לחנך את ג'ני" הוא אנטישמי.
"גיליתי את זה רק כשהסרט היה מועמד לאוסקר ובאתי ללוס אנג'לס ונתקלתי בעיתון יהודי שהעלה טענה כזו. זה ויכוח גדול שקשה לי להגיד עליו משהו חכם כי אני מתקשה להבין. בדנמרק יש מעט מאוד אנטישמיות. אומרים שזאת הארץ שבה כשהיהודים עזבו במלחמה, השכנים השקו את העציצים שלהם. ניק הורנבי (שכתב את התסריט על פי ספרה האוטוביוגרפי של לין בארבר – י"ש) הוא אוהד של קבוצת הכדורגל של ארסנל, והם אויבים של טוטנהם שנחשבת לקבוצה יהודית. הוא אמר שאם את לא יכולה לעצב נבל עם רקע יהודי זה עוד יותר אנטישמי. הסרט הרי מבוסס על סיפור אמיתי, והאיש המקורי עבר לירושלים. אולי הוא עדיין גר שם. בסרט יש רק רמיזה אחת שהוא יהודי. אולי הייתי נאיבית מדי, אבל אף אחד לא התכוון לרמוז משהו".

קראתי שהמלצת לבמאיות ללמוד את הטכנולוגיה של הקולנוע כדרך להתקדם.
"התכוונתי לבמאיות דניות, דנמרק לא כל כך פמיניסטית. קראתי ב'גרדיאן' שרק אחת משש דניות מחשיבה את עצמה פמיניסטית, וכמעט חצי מתנגדות לתנועת metoo#. היית חושבת שזאת מדינה פמיניסטית כי השכר כמעט שווה, יש הרבה נשים בפרלמנט ובמאיות לא היו צריכות להיאבק כדי ליצור, אבל לפעמים דווקא המאבק גורם לך להשקיע יותר בלימוד של כל האספקטים של העשייה הקולנועית. במאיות אמריקאיות יודעות מראש שאין להן מעמד שווה ולכן הן מעוניינות ללמוד את הטכנולוגיה, כי הן יודעות שאם משהו לא בסדר במחלקה אחת, הפתרון יכול להיות במחלקה אחרת".

איך את מתמודדת עם ביקורות רעות?
"זה נורא. זה עוזר להזדקן (שרפיג בת 60 – י"ש) ולראות דברים מפרספקטיבה אחרת. חשוב להזכיר לעצמך כמה במאים שאת מעריצה זכו גם הם לביקורות שליליות, אבל אני לא יכולה להגיד שזה לא פוגע, ואת גם מרגישה רע גם בשביל כל שאר המעורבים ביצירה. זה יותר גרוע עכשיו בגלל האינטרנט, כי הביקורות נשארות שם, אבל את צריכה לזכור להיות לא נרקיסיסטית ולראות שיש אנשים עם צרות גדולות יותר".

הפסטיבל הבינלאומי לסרטי סטודנטים, סינמטק תל אביב, ראשון־שבת (16.6־22.6). כיתת אמן של לונה שרפיג – שני (17.6) 16:30. הקרנת "איטלקית למתחילים" ושיחה עם הבמאית – שלישי (18.6) 15:00