האח הגדול של כולנו

גולת הכותרת של "האח הגדול VIP", שלקראתה התכנס כל פרק הצגת המשתתפים, הייתה חזרתו של שי חי לאותה התכנית שהעיפה אותו בעבר כסנקציה על אורחותיו האלימים. שי חי הנוכחי, כפי שהיטיב לגולל מפיו כעלילה שנכתבה מראש, הוא מוצר מעובד שלאחר טרנספורמציה רוחנית רדיקלית: הוא למד להיות רגיש, לחמול לעצמו על מעשיו, ולתוכנית הגיע כדי "לכתוב סוף חדש לסיפור הזה". מתחילת העונה הספיק כבר לבכות פעמיים. שי חי הקודם היה בועט לו בראש, ומוסיף צ'קלאווין באוזן בשם הלעג.

באותו חודש עלה בני גנץ לנאומו הפוליטי הראשון ודיבר בשבחו של "שיח אחר". גנץ, כמו חי, מעמיד עצמו כאנטיתזה לדימוי אקססיבי ושלוח רסן של גבריות. הפעם לא מדובר בגרסה קודמת של עצמו, אלא בדמותו של בנימין נתניהו, יריבו הפוליטי המרכזי. נתניהו, כמובן, רק מתחוור למול המודל הקיצוני ביותר של הגבריות הזו בפוליטיקה הבינלאומית, המתגלם בדמותו הנלעגת של דונלד טראמפ. לאותה נסיגה ניתן להוסיף את המוני הגברים המוצאים נחמה בהגותו של ג'ורדן פיטרסון, המנסח מתודה להעצמה גברית בלשון חומלת ו"מכילה".

בני גנץ

כתנועת נגד ססמית לטראמפיזם, דמותו של גבר חדש עולה לקדמת הבמה. לא מדובר כפשוטו בגבר הרגיש של קלישאת "הגברים בוכים בלילה". למעשה מדובר בגבריות הטומנת בחובה את אותו גירעון תוכני (במה עמדותיו העקרוניות של גנץ שונות משל נתניהו?) בתצורה מחוכמת ועדינה יותר. היא מדברת לחסך האדיפלי של כולנו, המחפש אחר דמות להיתלות על גבה בשק קמח, כאילו היה לנו אח גדול. פחות כריסטיאנו רונאלדו, יותר וירג'יל ואן דייק, הבלם האלוהי והמופנם של ליברפול, הטופח לחבריו על השכם גם לאחר טעות קטלנית בהגנה. ההגנה תוסיף להתפרק, הפלסטינים עוד יחיו תחת כיבוש – אבל מישהו יישא אותנו על גבו בעדינות כל הדרך לתחתית.