הגונב מגנב פטור

היה הייתה פעם באולפן עיירה גרמנית ובה רחוב אחד בלבד. ברחוב גרו זוג שחקנים שדיברו אנגלית במבטא גרמני כבד. רוזה והנס היו חשוכי ילדים ולכן אספו אל ביתם ילדה זהובת שיער בשם ליזל שלא ידעה קרוא וכתוב. רוזה הייתה נוקשה מבחוץ אך רגישה מבפנים, והנס, שהיה רגיש גם מבחוץ וגם מבפנים, לימד את ליזל לקרוא והיא פיתחה אהבה גדולה לספרים שהצילה מן האש (באותם ימים נהוג היה לשרוף ספרים ברחובות) או שאלה בגנבה מביתו של ראש העיר. יום אחד הידפק על דלתם צעיר שחור שיער בשם מקס, ומשום שברחוב הסתובבו גברים מחופשים לנאצים, הגרמנים הטובים הסתירו את מקס היהודי במרתף ביתם. אפילו לחברה הטוב רודי, שהיה בלונדיני כמוה, לא סיפרה ליזל שיש לה חבר חדש.

כשקוונטין טרנטינו פתח את "ממזרים חסרי כבוד" במילים "היה היה פעם בצרפת הכבושה בידי הנאצים", הוא הפך את המניפולציות הסגנוניות וההיסטוריות של סרטו לנושא המרכזי שלו. בניגוד אליו, העיבוד הקולנועי הסכריני לרב המכר מאת מרקוס זוסאק מתכחש למלאכותיות הבולטת שלו (אפשר כמעט להריח את ריח הגבס עולה מהתפאורה), ולכן הוא גובל בבלתי נסבל. ג'פרי רש האוסטרלי ואמילי ווטסון האנגליה הם בדרך כלל שחקנים נפלאים, אבל כישרונם וניסיונם כורעים תחת נטל המבטא המודגש שהם נדרשים לדבר בו. כדי שהאנגלית שלהם תשמע כסוג של גרמנית (למה, בעצם?) המשפטים שהם אומרים מנוסחים בסרבול אופייני למי שזה עתה למד שפה חדשה, והם לא מצליחים לשכנע כזוג כפריים פשוטים. הילדים – סופי נליס הקנדית וניקו לירש הגרמני – מתאמצים פחות והם טבעיים יותר, אך שניהם כושלים ברגעי מפתח של הדרמה.

הזיוף מגיע לשיאו במערכה האחרונה, שבה מוגשת לצופים מניפולציה גסה במיוחד ההופכת את ההיסטוריה על פיה (בלוויית מוזיקה סתמית אך מועמדת לאוסקר של ג'ון וויליאמס). בריאן פרסיבל נודע כמי שביים כמה פרקים באופרת הסבון המפוארת "אחוזת דאונטון", אבל זה לא הרזומה המתאים בבואך להתמודד עם הנושא הטעון של גרמנים (ויהודי אחד) במלחמה.

"גנבת הספרים" הוא חלק מגל עכשווי של יצירות המספרות על סבלם של גרמנים טובים בימי מלחמת העולם השנייה (בהן סדרת הטלוויזיה הגרמנית "דור המלחמה" שתוקרן בפברואר בסינמטק תל אביב), ולא ברור מדוע הוליווד צריכה לתרום את חלקה לאפולוגטיקה הגרמנית. הדבר היחיד בסרט שסותר את השמאלץ הכללי הוא המסַפר הנעלם (רוג'ר אלם, שדווקא מדבר אנגלית במבטא אנגלי), הלוא הוא המוות בכבודו ובעצמו, שמספק אבחנות אירוניות ורחומות על המין האנושי. יש להניח שילדים, שהם קהל היעד העיקרי של הסרט, יבחינו פחות בזיוף שלו, אבל מדוע לחנך אותם על מוצר סוג ב?

השורה התחתונה: עיבוד מלאכותי וסכריני לרב המכר על סבלות הגרמנים