הגיון זה כל כך 2016

בכל טלטלת הרגשות שליוותה את גזר הדין של אלאור אזריה, דבר אחד היה ברור מעבר לכל ספק: מחאת הימין היא "לא יתכן שאני צודק, וההגיון יגיד שאני לא צודק"

סלפיש. איור: יובל רוביצ'ק
סלפיש. איור: יובל רוביצ'ק
11 בינואר 2017

1.

התענוגות האלימים הללו – יש להם סוף אלים (שייקספיר אמר את זה. ולמה שאטריח אתכם במה ששייקספיר אמר?)

2.

כי בכל טלטלת הרגשות שליוותה את גזר הדין של אלאור אזריה, דבר אחד היה ברור מעבר לכל ספק: שמחאת הימין –

הימין השליט, הימין שהצבא אצלו, והכסף אצלו, והכנסת אצלו, והמשטרה אצלו, ומתווה הגז אצלו, והעיתונות אצלו (ברובה) והטלוויזיה אצלו (להוציא רביב דרוקר ואילנה דיין, אוקי), ובקיצור הכל שלו והכל ברשותו –

מחאתו הבסיסית היתה זו: שלא יתכן שאני מרגיש שאני צודק, וההגיון יגיד שאני לא צודק.

יותר משזו היתה מחאה נגד "השמאל" (מי נשאר בכלל בשמאל – הרמטכ"ל? אביב גפן? נילס הולגרסן ואווזי הבר?) היתה זו מחאה של הלב כנגד השכל. לך תזדיין, שכל – אמר הלב, אותו לב ששנים אומרים לו שמה שהוא מרגיש זה לגיטימי, שיש לו את האמת שלו, והיא חשובה לא פחות מהאמת של השכל, ועכשיו פתאום אומרים לו ש… שמה? שאם הבנאדם ירה, אי אפשר להגיד שהוא לא ירה? שאם הוא שיקר בבית המשפט, אי אפשר להגיד שהוא לא שיקר בבית המשפט? מה זה, השופטים לא שמעו על עידן הפוסט אמת?

3.

"איבדתי אמון ברמטכ"ל השמן הזה", אמר אחד המפגינים בטלוויזיה, לוחץ בתנועה מהירה אחת על הנקודה הכואבת ביותר: שאין שום סיבה הגיונית לאבד אמון בו, אז הגיע הזמן לסיבות לא הגיוניות. מה שהוא בעצם רצה לומר: איבדתי אמון בהגיון של עצמי.

4.

אכן צודקים אלה האומרים, שאם ההורג היה אשכנזי/ צנחן/ שב"כ/ 8200 , היו מחליקים לו את זה. אלא שזה בדיוק השבר: אליטות יודעות לגנוב מתחת לשולחן. בגלל זה הם אליטות. בא הילד של כולנו, וחושב שאפשר לגנוב מעל השולחן. זה הרגע שבו נופל הגרזן, ומבדיל בין אליטה ללא־אליטה: כי השלטון יכול להרשות לעצמו לגנוב, אבל אינו יכול להרשות לעצמו להגיד שמותר לגנוב.

מה שאזריה היה צריך לעשות, לזמן לדוכן העדים את שר הביטחון, את שר החינוך, ואת הבן של טומי לפיד (שאלה: "מה ישראלי בעיניך?" תשובה: "אתה, אלאור, אתה"), ולומר: הנה הם. רואים אותם? הם אלה שאמרו לי לעשות את זה.

אבל אנשים שאינם יודעים את ההבדל בין מעל ומתחת לשולחן, אנשים שאלוהים חנן אותם באמונה וברגש ובזין ובאקדח, אבל – מה לעשות – לא בשכל, אינם יודעים לעשות את מה שכל אליטיסט יודע מיום היוולדו: לשתוק, ולחכות שהצד השני ידפוק את הראש בקיר.

מותר לרגשות להצביע בקלפי. אסור להם לחשוב שהם השולטים.

5.

מה שמטריף אותי בכל הפרשה הזאת – ושימו בצד לרגע פוליטיקה, צבא, ציונות, פנדות (האחרון היה רק כדי לראות אם אתם עדיין איתי) – זה כמה כולם משקרים לעצמם. מה שהילד הדפוק של כולנו חשף, הוא זה: שכולנו שקרנים נוראיים.

משקר לעצמו הימין השלטוני, שחושב שאפשר לשלב ידיים עם כנופיית "לה פמיליה" בלי שיום אחד יכריזו גם עליהם כבוגדים; משקר לעצמו השמאל, שאינו מבין ששנאת ישראל לא נולדה בגלל הכיבוש ולא תמות כשייגמר. משקר לעצמו האמצע, שחושב שהוא קיים. ובעיקר משקרת לעצמה הציונות הדתית, אשר במתק שפתיים מנהיגה מהלך משיחי־שבתאי: בניה, יותר מכולם, היו אמורים לדעת ש"ארץ ישראל" איננה רק מונח גיאוגרפי.