כולם שונאים הייטקיסטים. אז הבאתי אותם לתיאטרון

כולם שונאים הייטקיסטים. דווקא בתקופה הכי גרועה שלנו – הקורונה – הם הולכים ופורחים. אפילו אני, שנשואה לאחד מהם, מודה שאם אשמע את בעלי עוד פעם אחת מתלוצץ ש"אתה לא עשיר עד שעשית את הטריליון הראשון שלך", כנראה אצטרך (שוב) לזרוק לו את הטלפון מהחלון.

שנים שאני מסתובבת עם הרעיון "לעשות את הדה" ועד לאחרונה לא היו לי את הביצים לכך. ואז הגיע גיל ארבעים והבנתי שהיקום לא יחכה לי, שלא יגיע המנהל האמנותי על הסוס הלבן ויגיד לי שנבחרתי ויאמר לי "תעשי". אז בעלי ואני החלטנו שעושים לבד. "מלבינים" את הכסף מההייטק ומשקיעים בתיאטרון. אבל מי יבוא לראות איבסן? מעט, ובכל זאת. חלום זה חלום זה חלום.

איבסן ילבין את רווחי ההייטק. "הדה" (צילום: יוליה פוטו ארט)

כשההצגה כבר הייתה מוכנה ומבושלת – התחילה הקורנה ואפסנה איתה את כל התפאורה במחסן עד יעבור זעם. חיכינו וחיכיתי וחיכיתי והזדקנתי ואיבדתי זהות. הבנתי שאני לא חיונית, שהעולם יכול להסתדר בלעדי. החיים בזום, בשלט רחוק, בנוזל אלכוהולי. כמעט נשברתי והחלטתי שעד כאן. גם לנשים שרע להן יש מקום בעולם. ואם הן – אנחנו – לא יקחו את הבמה, אף אחד לא יישמע אותן. אותנו. החלטתי שלא רק שאני "עושה את הדה" אני גם מביאה אותה לכאן, לעכשיו. לעולם שלי – למי שנשואה להייטק.

אז גם הדה, כמוני, התחתנה עם בעל שמוליד אלגוריתם וביחד הם קנו נדל"ן וכשהיה נדמה שהחיים הם ערימה של סוכר ודבש – הדה הבינה שנורא משעמם לה. משעמם לה גם כשהיא מסניפה עוד שורה, גם כשהיא שותה עוד דרינק, גם עם מוזיקה אלקטרונית מהרמקולים עם הסאונד הכי הכי. השפע רק הדגיש את החוסר, את הריק. הבית היפה רק הדגיש את הכיעור והזיקנה האנושית.

חשוב שהדבר הזה ימשיך להתקיים. "הדה" (צילום: יוליה פוטו ארט)

אז למה שוב הדה? קודם כל כי זו קלאסיקה ויצירת מופת. איבסן הצליח ללכוד שם דמות נשית, מורכבת, בלתי ניתנת לפיצוח. חשוב שהדבר הזה ימשיך להתקיים גם במציאות הארץ-ישראלית שלנו, שהתרבות בה הוגדרה כדבר לא חיוני. וגם כי הדה היא סיפור על אישה שהתברכה בכל המתנות האפשריות: חכמה, שנינות, מראה, רקע – ולמרות כל אלה היא נכנעה ליצר המוות שלה, לכוח האפל של יצר ההרס העצמי.

אבא שלי חינך אותנו על המשפט "נשים, נשים – שק של נחשים". במשך שנים הרגשתי שטמונה בי מידת רוע בלתי אפשרית. נשים הופנמו אצלי כסכסכניות, מניפולטיביות ומלאות קנאה. בין אם זו הייתה חווה שפיתתה את אדם, או אשת הדייג ששלחה את בעלה או דלילה שהשחיזה מספריים – מכל מקום שמעתי את הקריאה "מכשפה". ואולי מכאן המשיכה שלי להדה. הדה שיש לה הכל אבל אין לה דבר משל עצמה. כלואה במגדל השן שלה, הבית החכם, עם מצלמות האבטחה שמרשתות כל פינה דרכן היא מביטה החוצה, על הבריכה, החצר, דלת הכניסה. איך אפשר להשתוות לבית?

איך אישה יכולה להשתוות לבית? "הדה" (צילום: יוליה פוטו ארט)

הדה גם מקנאה בבעלה. היא מקנאה כי יש לו מקצוע ותשוקה והיא טורחת לציין בפניו כמה הוא עלוב בעיניה, כמה הוא נפסד, והקנאה מעלה מפלס כאשר אהוב נעוריה חוזר למרכז. הוא מגיע רכוב על חד-קרן – ״יוניקורן״ בעגת ההייטק – גמול ומשוקם. הוא מגיח עם בחורה צעירה שתלויה לו על היד ועם סטארט אפ גאוני וחדש. הדה, שכבר חשבה שהיא סידרה את עצמה ו"התחתנה נכון" – מגלה שהמניה שלה צונחת.

>> דפנה רובינשטיין היא הבמאית והמתרגמת של "הדה", עיבוד מודרני למחזה "הדה גאבלר" של הנריק איבסן. ההצגות הקרובות: שישי 11.2 21:00, מוצ"ש 12.2 21:00, תיאטרון הקאמרי. פרטים וכרטיסים כאן.

חלום זה חלום זה חלום. דפנה רובינשטיין (צילום: לואיז גרין)