במשך שנתיים וחצי עשיתי פודקאסט על הארי פוטר. זה מה שלמדתי בדרך

היום אני מסיים מסע ארוך מאוד שלא היה לי מושג בכלל שאצא אליו בחיים: "ההסכת שאין לומר את שמו", שהגשתי יחד עם שיר ראובן מסתיים היום (רביעי, 9.11), אחרי שנתיים וחצי, שבעה ספרי "הארי פוטר" שקראנו לפי הסדר ויותר מ-80 פרקים שצברו פופולריות יוצאת דופן. האמת, שכמו שלא חשבתי לעולם שהפרויקט הזה באמת יצליח לצאת לפועל, אז אחרי שהוא התחיל גם לא האמנתי שבאמת נצליח להגיע לסוף שלו. השנתיים וחצי האחרונות היו רכבת הרים, בהן למדתי כמה דברים על הארי פוטר, על פודקאסטים, ובכלל על הקשר שבין יוצר, יצירה, פרשן וקהל.

1. הארי פוטר לא הולך לשום מקום

זה נשמע קצת דבילי לכתוב את זה, אבל זה נכון. מדי פעם, במיוחד בתחילת ההסכת, שאלו אותי אם לדעתי "הארי פוטר" זו יצירה שתחזיק מעמד שנים קדימה.  בהתחלה הייתי קצת אמביוולנטי לגבי זה, אבל אחרי שפגשתי את הקהל שאוהב את היצירה הזו לעומק, אין לי שום ספק שהארי פוטר כאן כדי להישאר וזה לא מקרי שגם ממשיכים להוציא עוד מוצרים בפרנצ'ייז הזה. אבל האמת היא שגם אם מחר יפסיקו עם זה, זה לא ישנה כלום: המותג הזה כיום חי וקיים בלבבות לא רק של בני ה-30 שגדלו עליו, אלא גם של עשרות אלפי ילדים, מצטרפים טריים, וזה רק בישראל, בקהילה קטנה של דוברי עברית. גם הדור הבא כבר מכור לגמרי להארי פוטר. בקיצור, כל מי שקורא את השורות הללו – כנראה שתמשיכו לשמוע עליו עד הקבר.

הכי נקרא בתל אביב, זיליון שנה ברציפות. מתוך הסרט הראשון של "הארי פוטר"

2. בן גוריון צדק

אחת האמירות הידועות של בן גוריון הייתה "אני לא יודע מה העם רוצה, אבל אני יודע מה העם צריך". יש המייחסים לבן גוריון, במידה רבה של צדק, נטיות דיקטטוריות כאלו ואחרות, אבל בעניין הספציפי הזה, הזקן פשוט צדק. במהלך העבודה על ההסכת קיבלנו אינספור הצעות מהמאזינים שלנו – את מי לארח, באיזה דמויות להתמקד, להדגיש רגעים כאלה או להרחיב על הפרקים האלה. ב-95% מהמקרים ההערות אמנם לא הזיקו אבל גם לא סייעו. או שהן הכילו רעיונות מובנים מאליהם שלא הרגשנו שיש טעם להציג, או שהן היו משעממות, לא קשורות, או אפילו מנוגדות לאופי ההסכת. אז זה לא שאני בעד להסתגר בדל"ת אמותיך – בסוף ניהלנו גם קבוצת פייסבוק שתקשרה עם המאזינים דרך קבע – אבל גיליתי שבסוף, ההסכת הזה הוא שלנו ושנינו יודעים הכי טוב איך לקחת אותו לכיוון שבסוף המאזינים גם נהנו ממנו. דיקטטורה נאורה זה מה שהולך. לפחות בהסכתים.

"איפה רשימת רבי המכר?" דוד בן גוריון (צילום: Getty Images)

3. בין קריאה צמודה לבולשיט

עם הזמן, ככל שההסכת התקדם, שמתי לב לדבר אולי מובן מאליו – בתור אנשים בוגרים, אנחנו קוראים את "הארי פוטר" אחרת, וזה אומר קריאה צמודה שמנסה לשים לב לכל הרעיונות שמתחבאים מאחורי הטקסט. אבל במקביל צצה אצלי גם תהייה אחרת: האם אנחנו לא נגררים במקרה למחוזות הבולשיט? למעשה, זה היה אחד הדברים שהכי הפחידו אותי לאורך ההסכת (במיוחד בנוגע לכתיבה שלי, כי על שיר אני סומך פחות או יותר בעיניים עצומות). אבל האם אני לא ניגש לטקסט כמו בשיעור ספרות – מתאמץ לנתח אותו ולהוציא ממנו דברים שאין בו, רק כדי לנסות להגיד משהו עמוק איפה שאין כלום? לשמחתי גם בעונות המאוחרות הפופולריות שלנו המשיכה ואפילו נראה שהתפתחנו עוד יותר. אבל, בגלל שאני עובד על ניתוחי טקסטים גם בעבודות האחרות שלי, אני שמח שסיגלתי לעצמי את הרגישות הזו.

4. כל אחד פוגש יצירה במקום אחר בחיים

בסוף כל עונה אירחנו משהו וממנו למדנו איפה הארי פוטר פגש אותו, וההבדלים היו מרתקים. שלי יחימוביץ' קראה את הספרים הראשונים לבן שלה בילדותו, ואז כל המשפחה המשיכה לקרוא ביחד. גם נעם רותם הגיע לסדרה דרך ההקראה לבן שלו. עקיבא נוביק וגיתית פישר, שהם צעירים יותר, בכלל קראו את הסדרה בזמן אמת בנעורים שלהם. לוסי איוב נתקעה בספר השלישי או הרביעי. שאול אמסטרדמסקי הקריא את הספר לבן שלו, חלק את ההקראה עם אשתו, והוא עצמו לא הבין על מה כל הרעש – עד שהאזין ממש בשנים האחרונות לאודיובוק ורק אז התמכר לסדרה ולא היה יכול לעצור. ורק אחת, גילי בר הלל, קראה ואהבה, אבל כמובן לא צפתה שספר הפנטזיה שהיא מתרגמת הוא יצירה שתהפוך לטירוף לאומי ועולמי. זה מעניין שזה לא משנה אם נתקלת בספר לראשונה בגיל 12 או בגיל 40 – משהו בו מיד תופס אנשים (או כמעט מיד, שאול).

5. הכי כיף זה להקליט

בתהליך העבודה על ההסכת יש מעגל חוזר: לקרוא את הפרקים, לכתוב את הנקודות, להקליט עם שיר, להעלות טיזר לקבוצה, ולאחר מכן להעלות את הפרק עצמו ולחכות לתגובות. בכל המעגל הזה אין ספק שהחלק הכי כיפי בפער ענק הוא לשבת עם שיר ולהקליט. זו גם העבודה עם שיר עצמה שהיא אדם מבריק, וגם פשוט העניין של לשבת, לדבר ולנהל שיחה שאתה יודע שהיא מוקלטת – יוצר איזון ממש נעים בין אווירה משוחררת למשהו שבכל זאת שואף להיות טוב יותר מסתם שיחה רגילה.

החלק הכי טוב זה להיות באולפן ביחד. במשך כמעט 90 פרקים. שיר ראובן ודור סער-מן (צילום: שיר ראובן)

6. יש גבול גם לכיף

אחרי שנתיים וחצי אני יכול להגיד שבהחלט, אבל בהחלט, יש דבר כזה – יותר מידי הארי פוטר. כבר שנתיים וחצי שחברים, מכרים וגם זרים מוחלטים שולחים לי כל ידיעה, בדיחה וסתם כל שפריץ באינטרנט שקשור איכשהו להארי פוטר. הקריאה החדשה והצמודה גרמה לי לחיות באופן מאד אינטנסיבי את היקום הפוטרי וזה גרם לי להבין שזה טוב שגם לדברים הכי מדהימים בעולם יש סוף. אני זקוק לסגירה הזו ולמרווח הנשימה שיהיה לי בעולם שאחרי ההסכת. זה נותן גם פתח לרעיונות להסכתים חדשים ולפרויקטים אחרים. "הארי פוטר" זה דבר עצום ובאמת תרומה נהדרת לתרבות הילדים ולתרבות בכלל. אבל אם יש משהו שלמדנו מהילד המקולל – זה שצריך לדעת גם לסיים בזמן.

כל פרקי "ההסכת שאין לומר את שמו" נמצאים באתר כאן 11, וכמובן שגם בספוטיפיי, אפל מיוזיק ובכל שאר האפליקציות הרלוונטיות