זה לא הסיפור האולטימטיבי ממאחורי הקלעים של "הסנדק". אבל זה כיף

את ההיסטוריה של הקולנוע אפשר לנתח כמאבק נצחי בין המפיקים לבמאים. אם תשאלו כל חובב קולנוע מי עשה את "הסנדק" הוא מיד יענה: פרנסיס פורד קופולה. אבל כש"הסנדק" זכה באוסקר לסרט הטוב ביותר, הפסלון הוענק למפיק אלברט ס. ראדי, כי הוליווד הוקמה ותמיד נשלטה על ידי המפיקים. לרגל חמישים שנה לאחד הסרטים הגדולים בתולדות הקולנוע, אולפני פרמונט החליטו להפיק סדרה עלילתית על הפקתו שתתמקד במפיק ותתבסס על זיכרונותיו. אולי זו הסיבה לכך שעם עלות הסדרה למסכים באפריל השנה היא התקבלה בביקורות מעורבות, חלקן קטלניות ממש, ולכן גם לא מיהרתי לצפות בה. אבל כשסוף סוף פיניתי לה זמן גיליתי סדרה מהנה מאוד. אמנם לצלול לתוך תודעתו של יוצר גאון כמו קופולה היה יכול להיות מעניין יותר (וברוחו של קופולה עצמו שתמיד העדיף אתגרים), אבל המכשולים הפיזיים שעמדו בדרכו של המפיק הם בסיס לסיפור טלוויזיוני סוחף ובעל ערך בידורי מיידי. קולנוע, בסופו של דבר, הוא האומנות של הפקת אומנות, וגם זה סיפור שראוי לספר. אז אפשר לטעון של"הסנדק" הגיעה יצירה טלוויזיונית מופתית בסדר גודל של "הסופרנוס", בעוד הגנגסטרים של "ההצעה" נראים כמו קריקטורות – אבל זה חלק מהכיף, גם אם הוא שטחי. חדי עין גם יבחינו פה ושם במחוות ויזואליות לסרט, כמו, למשל, לשוט הסיום המפורסם שלו.

מיילס טלר הוא אחלה גבר בתפקיד המפיק המתחיל ראדי, שעושה כל שביכולתו למען הסרט שהולך ומתגלה כחתיכת אתגר הפקתי. באחלה גבר אני מתכוונת גם ליחסו למזכירה המוכשרת והמגניבה שלו בטי, בגילומה של ג'ונו טמפל. ראדי מאוד מעריך אותה ואת יכולותיה (היא מצילה אותו יותר מפעם אחת), והיחסים בין השניים חבריים ותומכים. על פי הסדרה, זה גם היחס שקיבלה מכל שאר הגברים אדירי הכוח שחגו סביבה. צ'רלס בלודהורן (ברן גורמן המצוין), המנכ"ל של תאגיד גאלף אנד ווסטרן שהחזיק בבעלותו את אולפני פרמונט, יוצא לשתות עם בטי בכל הזדמנות שהוא מגיע להוליווד או היא מגיעה לניו יורק, וזה נשאר ברובד הסחבקי. בשום שלב, אפילו לא פעם אחת, לכל אורך עשרת פרקי הסדרה, אין שום רמז להטרדה מינית מכל סוג שהוא, לא של בטי, ולא של אף אישה אחרת. יתרה מכך, בסצנה שבה צוות ההפקה מגיע לצלם בסיציליה, בטי היא הנהגת שמאחורי ההגה בוואן מלא גברים. כדברי שר ב"קלולס": As if! אם חיפשתם רמז לדרגת הדיוק ההיסטורי של הסדרה, הרי שיחסם של הגברים אל בטי (בראשית שנות השבעים, כן?) מחדד שמדובר בסוג של פנטזיה מרוממת לב.

תחושת הפנטזיה החביבה עולה גם מהדימוי הסימפטי לא רק של ראדי, אלא גם של כל הבוסים שמעליו, באולפן ובתאגיד. הסדרה מאוד מחמיאה למפיקים ולדרג הניהולי. האיש היחידי שמייצג את השיקולים הקרים והמעצבנים של המערכת הפיננסית ותוקע מקלות בגלגלים הוא דמות מומצאת. בארי לפידוס הבדיוני, בגילומו של קולין הנקס, מוצג כמי שמנסה לקצץ בהוצאות ולהעיף את ראש האולפן רוברט אוונס (מתיו גוד), שמעניק תמיכה מלאה לראדי ולקופולה (שגם אותו ואת פאצ'ינו ניסו לפטר). אבל אפילו הדמות החמוצה הזאת מודה בסופו של דבר בטעותה, וזוכה לגאולה באמצעות התגייסות מלאה למען הסרט. כאמור, זאת פנטזיה הוליוודית שבה האולפן מעלה על נס את עצמו. יש לציין שבשיחה מצולמת על סרטיו האיקוניים שנערכה השנה, קופולה ציין את תרומתם של כמה מהאנשים המוכשרים שעבד איתם, ולא כלל ביניהם אף אחד מהמפיקים (מנגד, בנאום האוסקר שלו ראדי הודה לארבעה מהבוסים שלו באולפן, ולא הזכיר את קופולה וגם לא את המזכירה שלו בטי).

אבל, כאמור, זאת פנטזיה מהנה שלתוכה נרקמו המוני פרטים עסיסיים, שרובם הגדול נכונים. יוצר הסדרה, מייקל טולקין, הוא האיש שכתב את "השחקן" (1992), שקרקס את המפיקים של הוליווד. הפעם הוא בעד המפיקים, אבל לא חסרות עקיצות על הוליווד, על פוליטיקאים, ועל גנגסטרים. המעורבות של האחרונים בהפקה ידועה מימים ימימה, ועדיין מדובר בסיפור מרתק. ג'יובאני ריביזי מגלם את המאפיונר ג'וזף קולומבו שהקים את "הליגה האיטלקית-אמריקאית לזכויות האזרח" במטרה להכחיש את עצם קיומה של המאפיה, ולכן ניסה לעצור את הפקת הסרט, עד שראדי הצליח לשכנע אותו שדווקא כדאי לו לתמוך בו. זאת הופעה קריקטורית לחלוטין, שהופכת את קולומבו וחבר מרעיו הרצחניים לדמויות יותר מגוחכות מאשר מאיימות (כאמור, זה לא "הסופרנוס").

שאר הדמויות מגולמות היטב. אפילו גוד, שחקן בינוני בדרך כלל, כל כך נהנה לגלם את דמותו האקסטרוברטית של אוונס – שהיה בעצמו שחקן בינוני לפני שהפך למפיק – שהופעתו מבדרת בהחלט. מבין שחקני "הסנדק" רק שניים – אלה שקופולה היה צריך להילחם באולפן כדי להשיגם – הפכו לדמויות בסדרה (השאר הם לא יותר מסטטיסטים). אנתוני איפוליטו דומה מאוד לאל פאצ'ינו הצעיר (אם כי לא בטוח שהוא ניחן בכישרון שלו) וג'סטין צ'יימברס מ"האנטומיה של גריי" מפתיע בתפקיד מרלון ברנדו. קופולה עצמו מגולם על ידי דן פוגלר כבחור חביב שלא באמת צריך להילחם את המלחמות שלו בעצמו, כי בשביל זה יש לו את ראדי. עם זאת, הסצנות שבהן הוא כותב את התסריט עם מריו פוזו (פטריק גאלו) מנקדות את הסדרה בהסברים מאירי עיניים לגבי כמה מהמהלכים הדרמתיים והסמליים של הסרט.

אלה הסצנות שבהן הסדרה מודה בכך שהאמן האמיתי שמאחורי "הסנדק" הוא בכל זאת קופולה, שאמר בסרט התיעודי "עשור תחת השפעה" (על השנים שבהן הוליווד פתחה שעריה ליוצרים צעירים ונועזים כמותו) ש"לא יכולה להיות אומנות בלי לקחת סיכונים – זה כמו למנוע סקס ולצפות שיהיו ילדים". יש לציין שאחרי "הסנדק" קופולה המשיך להסתכן ויצר עוד כמה וכמה יצירות מופת, בעוד הקריירה של ראדי כמפיק הרבה פחות איכותית. שלא כמו הסרט, הסדרה לא לוקחת סיכונים, וזה מתבטא, באופן אירוני, גם בפוסטר שלה, שהוא דומה דווקא לאחד הפוסטרים שהוצעו ל"הסנדק" וקופולה דחה בשאט נפש. בסופו של דבר התלונה העיקרית שלי לסדרה היא התעלמותה הטוטאלית מנינו רוטה ומהפסקול המופלא שהלחין לסרט (מה גם שההסבר מדוע הפסקול נפסל מלהתמודד על האוסקר אחרי שכבר זכה במועמדות הוא מהאבסורדים הגדולים של תולדות הפרס).