קול הרעם מנווה אילן: בקשת 12 אסור לשאול שאלות על המלחמה

"קונצנזוס הוא ביטוי שמשמעותו הסכמה בין שני בני אדם או יותר על חוזה או החלטה. הסכמה מתוך התכנסות הזדהותית חברתית" (ויקיפדיה)
מלחמת איראן של קיץ 2025 נמצאת עמוק בקונצנזוס. אם מלחמת עזה הפכה שנויה באיזושהי מחלוקת הן בציבור והן בכנסת, הרי שכאשר נדרך הקפיץ האיראני בחמישי בלילה, התאפסו גם כל החשבונות הפוליטיים. הממשלה כמובן עומדת מאחורי המהלך, אבל גם האופוזיציה – בני גנץ תומך, יאיר לפיד נוטש את הביקורת על נתניהו ומפרסם מאמרי תמיכה באנגלית ואפילו יאיר גולן אמנם הקפיד לדבר על צה"ל (ולא על הממשלה), אבל גם הוא – בגדול – תמך במבצע הזה. כל המערכת הפוליטית הציונית עומדת, בשלב זה לפחות, כחומה בצורה מאחורי מבצע "עם כלביא".

>> כמו שהאולפנים הפתוחים נראים כבר עדיף לשדר את "האח הגדול"
>> המקלט של נטפליקס: 15 סדרות שכדאי לתפוס איתן מחסה עכשיו

אבל יש מי שאמורים, לפחות על הנייר, לא לשחק את המשחק הזה אלא לאתגר אותו. בימים כתיקונם זוהי התקשורת – מי שלעיתים נוקטת קו ביקורתי לא פשוט נגד הממשלה הנוכחית וראשה. לא פעם ראינו את חדשות 12 וחדשות 13 נוקטות קו מאוד ברור נגד נתניהו ומניעיו. פרשנים בכירים ידעו להנפיק את לשון הביקורת החדה, ולמקד אותה כלפי מי שמשתמש בכוח שלו לרעה. כמו שעיתונאים אמורים לעשות. אבל אנחנו, כאמור, בזמנים אחרים. במדינת ישראל של 2025 גם בתקשורת (הלכאורה "שמאלנית") כמעט ואין קולות אחרים שמנסים לאתגר את הקונצנזוס שמבקש "עוד" – עוד העמקה ועוד הפצצות ועוד מלחמה.

זה לאו דווקא כי המלחמה טובה או רעה; באמת שקטונתי מלדעת. אבל אם יש משהו שלמדנו מה-7.10, זה את הסכנה בהיעדרו של מה שקרוי "איפכא מסתברא". הקול שמתעקש לומר את ההפך. לנסות ולראות שאין אמת אחת, שאולי משהו בקונצנזוס המטורף שיש כאן בחמשת הימים האחרונים של המלחמה – קצת פגום. חיפשנו את הקולות האלה במהדורות אמש (שני), והאמת היא שהם מעטים מדי. בחדשות 12 הם נעדרו לחלוטין. עמוס ידלין קרא להעמיק את הישגי המבצע וש"זה לא הזמן לעצור". ניר דבורי, הפרשן הצבאי, הצטרף והסביר ש"יש עוד המון מטרות לתקוף". זוהר פלטי, בכיר המוסד לשעבר שישב באולפן בתל אביב, רמז לאפשרות של עצירה והגעה להסכמים שיבטיחו את ההישגים – אבל גם הוא לא היה ביקורתי.

ובעיקר, מה שבלט בקשת 12 הוא מי שלא היו שם – אמנון אברמוביץ', שהתעמת ע המגיש דני קושמרו על רקע המשפט "קפלניסטים בשמי טהרן" – משפט שנועד להמחיש את האבסורד שבו לקחו את טייסי חיל האוויר, והפכו אותם למשת"פים של האויב, רק כי הם לא מסכימים עם הממשלה – נעלם; וגם גיא פלג, שנעלם לאחרונה מהמסך והבליח אתמול רק בשעות המוקדמות, אולי כי בתקופה הזאת הרבה פחות נוח לשמוע קולות אופוזיציוניים נגד "המנהיג" שמסיר את "האיום הקיומי".

בחדשות 13 התמונה, צריך לומר, הייתה טובה ושפויה יותר. הפרשן הבכיר של המהדורה, רביב דרוקר, שבעיתון "הארץ" פרסם טור שהגדיר את המלחמה כ"הימור משוגע על העתיד של כולנו", אולי היה קצת יותר מעודן בטלוויזיה, אבל הצליח להשמיע קול שונה – כזה שהזהיר מההיבריס שבו אנחנו בדרך כלל לוקים במלחמות: בימים הראשונים אנחנו מתאהבים, משתכרים וקצת מתחרמנים מהעוצמה של המלחמה, ושוכחים שמתישהו מגיע שלב שבו הזמן עובד נגדך ושהחוכמה הגדולה היא, גם אחרי פתיחה חזקה, לדעת איך לכוון למה שבאמת יבטיח את ההישגים – וזו הדרך המדינית.

דובר נוסף שביטא את הקול הזה, היה נמרוד שפר – אלוף במילואים בחיל האוויר ומי שכבר הצטרף לרשימה של יאיר גולן. גם שפר השמיע את אותו המסר – ההישג של צה"ל באיראן מזהיר אבל חשוב לזכור למה יצאנו למלחמה הזאת – כדי להסיר את האיום. והסרת האיום, הוא הסביר דווקא כאיש צבא לשעבר, לא תעבור דרך שדה הקרב לבדו, אלא גם דרך השלמת המהלך ושימוש בהישגים הצבאיים כדי להחליש את תכנית הגרעין. שניהם הציגו קול שפוי, ובעיקר הדגישו את מה שקצת נעלם במהדורות השכנות – את המחיר הנוראי שאנחנו משלמים, בחיי אדם ובכלכלה ובמעמד הבינלאומי שלנו, עם כל יום של טילים בליסטיים על ישראל.

בכאן 11, כרגיל, העדיפו לייצר מהדורה יותר עיתונאית, בלי פרשנים באולפן שינסו לדחוף אג'נדות – ואת זמן האוויר הזה הם ניצלו כדי לייצר מהדורה הרבה יותר מעניינת. הראיון הבלעדי עם הטייס שחזר משדה הקרב, העיסוק המשמעותי במחיר הכלכלי של המלחמה (שלא הופיע במהדורות האחרות), ועיסוק נרחב ממש בסוגיית הישראלים שתקועים בחו"ל. גילי כהן, רועי קייס, סולימאן מסוודה ואחרים התמקדו פשוט בהבאת המידע ולא בשכבות הפרשנות והרגש שהמהדורות נוהגות לעטוף בהן את המידע.

ושוב, אנחנו חוזרים לדילמת הרייטינג של החדשות בעידן המודרני: איך מהדורה שהתפקיד שלה הוא למשוך צופים אמורה גם לספק עיתונות ביקורתית בזמן משבר? כזו שמאתגרת את השיח? חדשות 13 יכולים להרשות לעצמם להיות יותר נשכניים או להטיל ספק, כי מראש הם האנדרדוג עם הרייטינג הנמוך, מול חדשות 12 שהצפייה בהם רק עלתה. ו-12 מוכיחים שוב שיעשו הכל כדי להיות ערוץ הקונצנזוס, כולל שימוש בממטרת פייק ניוז כפרשן ראשי. 

הם יהיו ספקניים בנוגע למלחמת עזה – שם סוגיית החטופים עומדת כטריז, מייצרת התנגדות וזוכה להד בציבור. אבל כשזה מגיע למלחמה האיראנית, ב-12 משתתקים. כי בסופו של דבר, קשת 12 חיה על אהדת הקהל – הערוץ המיינסטרימי, הנצפה והבכיר. וכשאתה במקום הזה, אתה הרבה יותר מפחד לעשות טעויות או להגיד משהו לא נכון. לכן קושמרו היסה את אברמוביץ', לכן גיא פלג נעלם. כולנו עכשיו עמוק בשלב ה"שקט, יורים". נקווה שהתוצאה לא תשחזר את אותה מלחמה ארורה בעזה, שהחלה גם היא עם השימוש בביטוי הזה וראינו לאן הגיעה.

אני, למען האמת, לא יודע אם המלחמה טובה או רעה, אבל תקשורת אחראית, גם במצב הזה ואולי בעיקר במצב הזה, חייבת לתת ביטוי גם לקולות אחרים. גם למי ששואל שאלות, תוהה תהיות, או מנסה לבדוק האם זה משרת את האינטרס הישראלי – והאם מלחמה היא הפיתרון היחיד. זה חשוב לדיון שלנו, זה חשוב כדי שלא נתמכר לשיכרון הכוח של עצמנו, ובעיקר – זה מהדהד את הלקח ממלחמות העבר: רבות מהמלחמות שלנו התחילו נהדר. אחר כך, כבר למדנו להטיל ספק ולהתחרט כשהיה מאוחר מדי.