החולמים: רננה רז

אני אורחת בפסטיבל מחול בפריז. המנהל האמנותי שלו הוא דיוויד לינץ'. ההופעה מתקיימת בטירה פריזאית שהוסבה לתיאטרון. היא תתחיל בעוד כמה שעות, ומתחוור לי שאני אמורה להציג בה סולו לכוריאוגרפיה לא שלי. אני תמהה על ההחלטה הזאת, ויותר מכל מוזר לי שהסכמתי להופיע בעבודה לא שלי. אני מרגיעה את עצמי שהכל יהיה בסדר.

איור: גפן רפאלי

השעה רבע לשמונה (ההופעה בשמונה), לינץ' בא ומלווה אותי לחדר ההלבשה. הוא לבוש בחליפה שחורה ובחולצה לבנה. אני רואה אותנו מאחור מתקדמים לכיוון החדר. הוא מחבק אותי, אני לימינו ואני חושבת לעצמי: איזה מדהים שזכיתי לפגוש אותו ולהשתתף בפסטיבל שלו. הוא אומר בהצלחה, משאיר אותי בחדר ויוצא. השעה שבע דקות לשמונה ופתאום נופלת עליי ההכרה שאין לי מושג מה אני הולכת לעשות כיוון שאני לא יודעת את הכוריאוגרפיה, לא עשיתי חזרות ואני לבד על הבמה. על השולחן מונח ספרון, מעין manual של העבודה. אני פותחת אותו ומיד סוגרת כי מבינה שאין סיכוי שאלמד משהו בזמן הזה.

[tmwdfpad]אני עולה לבמה, שהיא מעין חדר ענקי עם רצפת עץ בתוך הטירה, מתחילה לעשות רצף של תנועות וקולטת שאני ממש מתבזה. הקהל לא בעניין ואני חשה מצוקה נוראה, מסרבת להאמין שאני הולכת להשאיר רושם רע כל כך מול יוצר שאני כה מעריכה. אני מזיעה. אני לוחשת לעצמי: “זה רק חלום, תירגעי. זה לא באמת, תתעוררי".