האיש שלא הצליח להסתיר את האצבע המשולשת שלו

שועלות ושועלי קומדיה ותיקים בטוח שמו לב לשינוי הקיצוני שעובר על התחום המצחיק בעשור האחרון – השדה הפך פוליטי באופן דו-קוטבי: מהביטול של לואי סי. קיי. שעד לפני רגע נחשב פמיניסט "פרוגרסיבי", דרך חילופי האגרופים בין דייב שאפל והקהילה הלהטבי"ת, קמפיין ה-Jewface של שרה סילברמן נגד אנטישמיות בהוליווד ועד למודעות היתר שאוכלת את בו ברנהם מבפנים. מהעבר השני של האוקיינוס נמצא גם את האנטי קומדיה המוצהרת של האנה גטסבי. הדוקו החדש מבית HBO, "החלום האמריקאי של ג'ורג' קרלין", מאבות הקומדיה של סוף המאה ה-20 בארה"ב, משרטט את הנתיב ההיסטורי שהוביל אותנו למצב הסכיזואידי הנוכחי של הקומדיה. פעם, כך נדמה, דברים נראו ממש הפוך.

בשיא הפופולריות הטלווזיונית של קרלין (שנות ה70), סביר להניח שכל הקומיקאיות והקומיקאים הללו היו מזוהים עם השמאל הליברלי החתרני. זה מה שכונה בזמנו "תרבות נגד" סביב התנועה ההיפית שקמה כנגד מלחמת וייטנאם. קרלין היה לא פחות מהפילוסוף המרדן של אותה תנועה. היום אין כבר תרבות נגד, אלא תרבות אלה נגד אלו. קומיקאי אחד יקרא לשניה פוריטנית והיא תקרא לו ריאקציונר. אבל לא ברור מי בשמאל ומי בימין, מי פונה לליבו של איזה קונצנזוס או מיעוט.

כציניקן מדופלם, קרלין משך עד הקצה את ה"חחח" במילה זחוחחח. ממבט ראשון, הוא נראה כאבטיפוס לגבר הלבן השבע שזרח ואז סרח. אבל הדוקו מבהיר די מהר שאת המרירות האנטי-ממסדית שלו הביא קרלין הישר מאשפתות הרחוב הניו יורקי. כילד הוא ישן בפחים, כשהתבגר עבר לישון באוטו עם אשתו, בדרכים, בין הופעות. משם נשלף לתכניות הווי ובידור מסוּכּרות בטלוויזיה של שנות ה-60, עד שכבר לא יכל להסתיר את האצבע המשולשת שלו. כך, בין רכסי הקוקאין שהחל לצרוך על בסיס קבוע, צמח לו גם שיער הפנים ונולדה הפרסונה שמזוהה עם קרלין עד היום: ההומניסט הבנזונה, אוהב האדם שונא האנושות, הרציונליסט הרגשן, לוליין המילים שיצאו מפיו כג'ורה מריחת מרגליות. מה נשתנה מאז? האם היום קרלין היה נחשב גאון קומי, או טרול ליברטריאן בשירות האלט-רייט?

אולי הרגע החושפני ביותר בדוקו הוא הגילוי (שלי) שקרלין היה המגיש הראשון של "Saturday Night Live", הלא היא ה"ארץ נהדרת" האמריקאית. תכנית המערכונים שהציגה לעולם הרבה מהקומיקאיות והקומיקאים המוכרים של אמריקה ב-50 השנים האחרונות: אדי מרפי, ג'וליה לואיס-דרייפוס, אדם סנדלר, טינה פיי, ויל פרל, כריס רוק, ביל מאריי והרשימה עוד ארוכה. בתחילת דרכה השתלב קרלין באופן טבעי בקאסט של התכנית – ממשיך דרכו של לני ברוס האגדי, קומיקאי הרחוב קרלין, שנלחם על הזכות לומר בטלוויזיה את המילים Shit, Piss, Fuck, Cunt, Cocksucker, Motherfucker ו-Tits, היה בן בית ב-SNL. 

זה כמעט בלתי נתפס לגלות שהמגיש הראשון של SNL אמר שלו עצר לחשוב מה מדבריו עשוי להיות פוגעני, לא היה יכול להמשיך ליצור קומדיה. הרי אין מראה יותר עצורה של פני החברה האמריקאית כיום, מזו המשתקפת בכל ערב שבת ב-NBC. את פיט דוידסון, למשל, אילצו להתנצל בשידור בפני חבר קונגרס רפובליקני על "חיקוי פוגעני". מנגד, נדמה שקינן תומפסון הוא היחיד ב SNL ש'מותר לו' לחקות שחקן בייסבול ממוצא דומינקני-היספני. זה בטח מעורר פחות מחלוקת בדירוג הפרבילגי, כי תומפסון הוא שחור אמריקאי. בנוסף, הרוב המכריע של הפוליטיקאים הגברים משוחק על ידי נשים, למעט הנשיאים (בכל זאת, טיפה פטריארכיה צריך, כדי להשאיר טעם של עוד) ואילו מגברים שמשחקים נשים אפשר לשכוח. דיר בלאק אם תפגע הקהילה הטרנסית. נדמה שאת ההפקה פחות מעניינות אמיתות חברתיות ומעניין יותר המוסר שקובע מה מותר.

ומה באמת מותר? מותר לצחוק על זה שכבר אסור. ממתי אסור בדיוק? לפי המערכון המבריק הזה, בערך מאז 2014. לואיס סי.קיי, ביל בר ודייב שאפל ה'בעייתיים' אמנם התארחו בתוכנית, אלא שכבר ממונולוג הפתיחה שלהם, ניכר שזהו אירוח חד פעמי, מסוכן וחוצה גבולות, ושקדם לכך הרבה משא ומתן. בארה"ב רבתי של 2022, קרלין בטח היה מקבל יחס דומה.

כשסבא רוקד בלט עם האמת

זה יהיה ממש פשע לסכם את התפקיד ההיסטורי של קרלין כבּוּמר המפוכח שהשמיע גסויות בטלויזיה והשתין בקשת על עורכי דין, נשיאים וכוהני דת כאחד. באמת שלא חסרים קומיקאים כאלו. הם היו שם לפניו ובאו בשרשרת אחריו. גם אם קרלין היה להם למלך לרגע, הרבה יותר מעניין לראות כיצד עיצב את כלל אומנות הקומדיה באופן על זמני.

קרלין לא היה רק אקרובט של מילים עם קול עמוק, הוא גם פלט כל הברה בתנועה של רקדן קלאסי. הדוקו מספק רגעים מהפנטים שמראים אותו בפעולה, וזה מרגיש כמו לראות את סבא רוקד בלט. אפילו בסוף שנותיו הנרגנות, בניינטיז, קרלין יורה משפטי מחץ ארוכים, מבלי לעצור לנשום ובדיקציה מושלמת. הפאנץ' נוחת מלמעלה בקול באס וכדי לחזק את התחושה, קרלין פוסק רגליים כמעט עד לרצפה. תנועות הזרוע שלו, שמציירות את המילים באוויר, כאילו מקיפות את כל שטח הבמה. 

תרבות הנגד הניינטיזית חקוקה לי בזכרון כגאנגסטר-ראפ תוקפני וגראנג' צרוד. אבל במבט לאחור, היא בהחלט התאפיינה באותו "ריקוד רטורי" נשכני של קרלין. במובן הזה, היורש הרשמי של הסגנון היה ביל היקס, שלזמן קצר – קצר מדי – הציע אדפטציית מטאל אפלה להארד רוק הקצבי של קרלין. גם היקס מדד כל צעד, כל תנועה על הבמה וכל נשימה כבדה לתוך המיקרופון. ניתן לראות את חישוב הצעדים הזה גם בתנועה ה'נקייה', נטולת הניבולים של ג'רי סיינפלד הצעיר. היום מניירות מסוגננות מסוג כזה כבר לא נדמות וירטואוזיות כשם שמרגישות מלאכותיות, מהונדסות. 

אולי לואיס סי. קיי. הוא זה שקבע את הסטנדרט החדש? הוירטואוזיות של המאה ה-21 שונה בתכלית. הכל נראה מאולתר, מגושם לכאורה, ואז פתאום בא הפאנץ'. ככל שזה נדמה יותר חסר מאמץ, כך מפתיע אותנו יותר. גם המודעות לטכנולוגיה שינתה אותנו. מי שראו את Inside של בו ברנהם – הישו המילניאלי – הזדהו בוודאי עם המסר הנואש שלו: גם האותנטיות החושפנית של יוטיוב מורכבת מרצף פעלולים מתוזמנים להפליא. אותנטיות היא רק סגנון.

סי. קיי. וברנהם נדמים הפוכים זה מזה בלהטוטנות שלהם. אלא שדווקא הייחוד הקוטבי שלהם הוא זה שבעיניי עושה אותם יחד הדבר הכי קרוב לקרלין כיום. אולי כי הם בכל זאת מגלמים את מהות הביקורתיות הגברית הלבנה האמריקאית שהפכה לאשמה לבנה. אולי כי כמו קרלין, הם פיתחו שפה קומית צורנית כה רעננה ומהוקצעת שלא ניתן להגיב לה באדישות. לעומתם ולעומת קרלין, נראה שאר הסטנד-אפ בנטפליקס כמו בופה זהותני מותאם אישית לכל צופה. שפת הבמה של כולן ככולם נראית כאילו נגזרה מאותה חוברת הדרכה.

בסוף החלק השני של הדוקומנטרי, מודה הקומיקאי פול פרובנזה שבכל אירוע חדשותי מסעיר הוא מתגעגע לחבר שלו, ג'ורג'. מה היה אומר על זה? בטח מטיח הכל בפרצוף, מרקיד, מקפיץ ומטביע בסל את כל האמת הקשה האחת והיחידה. בזמנו עוד האמינו שיש דבר כזה.

"החלום האמריקאי של ג'ורג' קרלין" זמין ב-yes VOD