הכלום והאושר

״אם רק אפשר היה לצלם סרט כמו עין שמביטה, בלי סיפור, בלי עלילה, פשוט להביט״ –

וים ונדרס אמר את זה, בסרט המסע המהפנט שלו, ״טוקיו גה״, סרט שכל פעם שאני צופה בו אני נשבר לרסיסים, ונזכר בשנה שבה היתה מלחמה בלבנון ואני הייתי חייל ויום אחד הורי עזבו את תל אביב, ועברו לגור בעיר רחוקה ומוזרה ששמה ראשון לציון, שהיתה אז רגע לפני המפץ הגדול שבו נולדה כבירת הקניונים ואם־כל־הפרברים. השנה האחרונה שבה עדיין היתה עיר קטנה עם חמישים מכולות שכונתיות ופאב אחד ויחיד שבו אפשר לשתות אלכוהול אחרי שמונה בערב, ולא היה לי שם חבר ומכר,

ופעם בשלושה שבועות הייתי מגיע הביתה, מרוסק מרוב בדידות, לעיר כה זניחה שלא היה בה אפילו קולנוע אחד ראוי לשמו – כלומר, היה, אבל מעל הכניסה היה כתוב ״נוסד ב־1928״, שזה לא המלצה מי יודע מה לבית קולנוע – ובהפסקות היו שם הגרלות של ״כדורגל מעור אמיתי״, והבטחה שהסרט ״בצבעים אמיתיים״ – כנראה שכמו פינוקיו, היה חשוב להם מאוד להיות ילדים אמיתיים –

בעיה שלא הטרידה כהוא זה את המשפחות שהיו מביאות צידניות מלאות כל טוב ואוכלות מול המסך הגדול (זכור לי במיוחד הסרט ״דמעות של שתיקה״, שבו לקראת ההפסקה הולך הגיבור בשדה גולגולות ענק בקמבודיה, קילומטרים של גולגולות, כשמאחורי – בשורה שלמה של כסאות עץ חורקים – יושבת משפחה שלמה ונוגסת בעוף מטוגן, כשאם המשפחה מביטה בים הגולגולות הבלתי נגמר, מזילה דמעה ואומרת: ״איזה דבר נורא, איזה דבר נורא, אבי רוצה עוד כנפיים?")

אבל בשבת אחת חורפית ונעימה מצאתי את הגאולה, בלי להתכוון אפילו: יצאתי לשוטט, והגעתי לגן החיות הקטנטן שבתוך הגן העירוני. תפסתי ספסל. הרגשתי טראגי עד שנמאס לי. ואז, משום מה, אמרתי לעצמי: ״נגיד שאתה מת?״ ותוך שלוש דקות נזל ממני כל סיפור חיי המעיק, כל הבדידות והלא־בדידות, כל הרצון שיהיה משהו כזה או אחר, וכל מה שנשאר זה אנשים עוברים בעצלתיים, שבת בבוקר, לכאן ולכאן, ילדים רודפים אחרי בלונים, הורים משתרכים אחריהם, פלמינגו מחליף את הרגל שעליה הוא עומד (זה לא היה גן חיות עם דובים וקופים – פלמינגו אחד ושני צבים שאף פעם לא זזו), ואז זה בא: כמו סם שלוקח לו זמן להתניע, שלוש דקות אחרי שנעלמה התזה האחרונה מראשי, הגיע לפתע האושר.

זורם בורידים בלי שום סיבה, חוץ מזה שאיכשהו, כנראה, האושר קשור לחופש מהסיפור. החופש מלחשוב שאתה יודע משהו על העולם הזה. עשר דקות, בערך, זה החזיק,

ואז פג. ומיד, בלי לאבד אפילו חצי שניה, צץ ועלה סיפור חדש. תזה מעודכנת, תובנה חדשה על החיים, שתחזיק בדיוק עד הפעם הבאה שאהיה על הספסל הזה ואצפה בפלמינגו. וצעקתי בלי מלים, לא לא לא, אני רוצה עוד כלום, עוד חופש, אבל אין ברירה, כשתזה מגיעה היא כובשת את המוח כמו ג'ינגיס חאן על אקסטזי: עכשיו אני מבין הכל! עכשיו החיים ברורים! חייבים לספר את זה, מיד, לכל העולם! ואיך שמגיע הסיפור החדש,

מיד נעלם האושר, ואיתו נעלמים כל האנשים והילדים והפלמינגו והמשפחות והצידניות, הם עדיין שם אבל אני כבר לא רואה אותם, כי עכשיו יש תזה חדשה ומחשבה חדשה והאנשים, מה הם? כולה ראשל״צים.

בערב לקחו אותי הורי לסרט באותו קולנוע, עם סוניה בראגה, שלזוועתי התגלה כרבע אירוטי (סוניה בראגה היתה הופכת גם את "רשימת שינדלר" לסרט אירוטי), ואני מניח שלרובכם לא יצא להיקלע לסצינות סקס נועזות עם ההורים ליד – בהנחה שאתם לא זמר מזרחי מפורסם – אז תאמינו לי שזה די מביך – בהנחה שאתם לא זמר מזרחי מפורסם – אבל שום דבר לא היה נורא כמו לשמוע מאחורי, לפתע: ״איזה יפה זאתי, גוף של ברזילאית זה משהו! רוצה כנפיים, אבי?״

בדידות. שמובילה לויתור על עצמך, שמוביל לאושר, שמוביל לעצמך חדש, שנהיה בודד, והכל מהתחלה. ואבי – מה איתו היום? עומד לו כל פעם שהוא אוכל עוף מטוגן? או שמא דווקא זכר הגולגולות מקמבודיה, הוא שדבק באוכל של אמא? או שלא אכפת לו כלום, לאבי המבוגר, העיקר זה הכנפיים, וזה רק אני שמקשר דברים לדברים אחרים, שוב מנסה להוציא מהם תזה, כאילו לא היה פלמינגו בראשון לציון, כי לא ידעתי שסוד האושר הוא סתם, כך, להתבונן בעולם. או לאכול כנפיים.