כולם מסכימים שהכל מטומטם מאי פעם. כולם טועים. ומטומטמים
לרובנו השנים האחרונות נראו מטומטמות מהרגיל. או לפחות, כך חשבנו שראוי להגיד שהן נראות לנו, מטומטמות מהרגיל - בשביל שאף אחד לא חלילה יחשוב שדווקא אנחנו בסדר עם מה שקורה, בעוד שהאחרים, הרגישים והמתוחכמים יותר, זועקים שהכל מטומטם
"הכל מטומטם" – זו אולי ההצהרה הבטוחה ביותר שניתן לשחרר לאוויר כיום. כולם יסכימו. חיפוש קצר בטוויטר, הדבר הכי קרוב לתת מודע קולקטיבי שהאינטרנט המיינסטרימי פלט (נניח בצד מאפליות כמו 4Chan), מגלה שרק בשבוע האחרון חשבו שהכל מטומטם גם דפני ליף, גם אילן לוקאץ', גם שמעון ריקלין וגם ידוען הסייבר רן בר-זיק. וזה רק מבין סלבריטאי הפיד, מי יותר, מי פחות.
הם לא דיברו על אותם דברים, כמובן, כשהם אמרו ש"הכל מטומטם". אז איך זה שכל אחד מהם מדמיין את הקיום הלא-מטומטם בצורה אחרת, אבל כולם מסכימים שהמצב הנוכחי (שגם על טבעו הם חלוקים) הוא מטומטם? זה בדיוק היופי בצירוף הזה. שזה לא משנה. הרי גם הביביסט וגם השמאלן כל אחד חושב על השני שהוא נציג של חונטה שגנבה את המדינה ומנהלת פה הכל (זו, כמובן, שטות. אם חונטה הייתה מנהלת את המדינה – היא הייתה מנוהלת), ואיכשהו הם מצליחים להאמין בזה באותו הזמן.
אבל "הכל מטומטם" עובד אחרת. ב"הכל מטומטם", ה"מטומטם" מושך את רוב תשומת הלב, אבל הכוח נמצא דווקא בידיים של "הכל". הכל מטומטם זה גם אני מטומטם, זה גם אתה. "הכל מטומטם" הוא המוטו הגדול של התקופה. הוא לוקח את הקלישאה הישנה על ארבע האצבעות שאתה מפנה אליך כשאתה מפנה אצבע מאשימה למישהו אחר, ואומר – בוודאי. מה הבעיה בזה? תסבירו לי, אני מטומטם.
לרובנו, השנים האחרונות נראו מטומטמות מהרגיל. או לפחות, כך חשבנו שראוי להגיד שהן נראות לנו, מטומטמות מהרגיל – בשביל שאף אחד לא חלילה יחשוב שדווקא אנחנו בסדר עם מה שקורה, בעוד שהאחרים, הרגישים והמתוחכמים יותר, זועקים שהכל מטומטם, ששום דבר לא במקום ושאף אחד לא בסדר. ג'ונתן היידט, אחד מהפסיכולוגים החברתיים הנחשבים ביותר בעולם, כתב באטלנטיק מוקדם יותר השנה מאמר ארוך (ושווה קריאה, ולו בשביל להיזכר שכשאנחנו אומרים שהכל מטומטם, אז זה לא באמת כולל הכל) שהכותרת הפרובוקטיבית שלו אומרת "העשור האחרון של החיים האמריקאיים היה מטומטם באופן ייחודי".
הנימוקים של היידט מורכבים והיריעה שלהם רחבה. הוא מדבר על האכזבה הטכנו-דמוקרטית של העולם מהאביב הערבי ב-2011, כשהיה נראה שהאינטרנט בא לשחרר אותנו מכל הרודנים שלנו (וזה לא היה לפני כל כך הרבה זמן). הוא נסמך על ניתוחים ציבוריים של ה-CIA, הוא ביקורתי באותה מידה כלפי דונלד טראמפ מימין וכלפי תחרויות "מי הכי פרוגרסיבי" משמאל וכמובן שהוא לא שוכח לדבר גם על מתנגדי חיסונים וגם על אינטליגנציה מלאכותית, שכבר עכשיו יכולה לכתוב טקסטים קריאים ברמה סבירה – אם, כמובן, משווים אותה לאדם הממוצע, שהוא, כמובן, חלק מ"הכל", ולכן גם מטומטם. בפסקאות האחרונות שלו הוא אפילו יורד ממגדל השן ונותן עצות פרקטיות לשימור הדמוקרטיה ולצמצום הטמטום.
אז למה, בסופו של דבר, כשמצמצמים מהטיעונים שלו את התחקיר המקיף, את הידענות הרבה ואת הטון הפסקני, אנחנו מגיעים לאותו תוכן שיכולה להגיד לכם גם אמא שלכם, שתאמר "כולם נהיו כל כך מטומטמים בימינו, זה האינטרנט הזה" (היא בהחלט עשויה אפילו לכתוב את זה בפייסבוק שלה כי היא, מה לעשות, עדיין מאוד פעילה בפייסבוק)? ניתן לענות על הסוגיה הזאת בארבע תשובות קצרות, ובכולן יופיע אותו "הכל מטומטם" היקר שלנו:
1. אלו הן הסיבות לכך שהכל מטומטם והן פשוט נכונות, אז ודאי שג'ונתן היידט וההורים שלך יגיעו בול לאותן המסקנות. גם אם תשאל אותם מה הצבע של השמיים הם יענו אותו דבר.
2. קראת (די לשקר, רפרפת) מאמר שלם של ג'ונתן היידט אבל אתה מנסה לגלח ממנו את התחקיר, את הידענות ואת הטון? ברור שתישאר עם מסקנות פשוטות ולא מיוחדות, כי אתה מטומטם, בדיוק כמו כל השאר.
3. ג'ונתן היידט הוא אולי פסיכולוג חברתי נחשב, אבל בסופו של דבר, גם הוא רק בן אדם, ולכן נתון לאותן ההטיות אליהן נתונים כולם, גם ההורים שלכם. כן, זה עושה אותו קצת מטומטם, אבל גם אותך, אם ציפית ממנו למשהו אחר –
4. אם לא ציפית ממנו למשהו אחר, ואתה מצפה שהוא, למרות שהוא מבריק יהיה גם קצת מטומטם, בדיוק כמו כולנו (רק בפרופורציות שונות), אז אתה כבר יודע שלא תוכל לצאת מזה.
לד"ר יאיר בן דוד, חוקר של הפסיכולוגיה של המוסר ומחבר הספר המצוין "איך להיות טוב", יש תשובות אחרות לעומת זאת. "אין יותר טמטום מפעם", הוא אומר, "אנחנו פשוט נחשפים אליו הרבה יותר מפעם. רשתות חברתיות מעודדות אותנו להפיץ טמטום. קח, למשל, את הסיפור של הכלה ועומר אדם בחתונה – זה משהו שפעם לא היית נחשף אליו בכלל, ועכשיו הוא מתחיל דיונים ומייצר טראפיק, ואז בקצה יושב אתה ומתגברת אצלך התחושה שהכל מטומטם".
תגיד, זה כזה נורא?
"יש לזה שני צדדים. מצד אחד, זה לא מאוד נורא כי בסוף, אין לזה מחיר כל כך גבוה. זה בסדר להתעסק בשטויות ולא בדברים גדולים, כי אנחנו חיים בתקופה שבה אין הרבה עימותים גדולים ומאבקים גדולים. יש, כמובן, מלחמות ואסונות, אבל לא כמו פעם. יש יתרון בכך שאנחנו נתעסק בדברים מטומטמים ולא באידיאולוגיות גדולות, כי אז יש פחות סיכוי שנתחיל לצאת למאבקים ומלחמות, פחות סיכוי שנעשה דברים דרסטיים. החיסרון הוא שאנשים משתמשים בזה כמגן בפני ביקורת. יש אווירה של – הכל מטומטם, ואם הכל מטומטם אז שום דבר לא משנה. אז אפשר להפר הבטחות ולשקר, ולהפר סטנדרטים מוסריים, כי גם ככה שום דבר לא משנה, אווירה של ניהיליזם".
למען האמת, ההיסטוריה נמצאת בצד של בן דוד. אם לפעמים מראים לנו כיצד כותרות עיתונאיות מסוימות ("טרנד הקעקועים כובש את הציבור", "אף אחד כבר לא רוצה לעבוד") נמצאות איתנו לפחות מאז אמצע המאה ה-19, הרי שציטוטים על טמטומו של הדור הצעיר ושל הציבור בכלל הם עניין עתיק כמעט כמו הדיבור עצמו. וגם הציטוטים האלו כבר שחוקים ובנאלים, ולעיתים תכופות מיוחסים לא לאדם הנכון: אז לא, אלברט איינשטיין לא אמר את זה, גם לא מארק טווין, ולא, גם לא פרנק זאפה או אוסקר ויילד. אבל הניסיון (המטומטם) להיתלות בהם כן חושף משהו נורא אנושי: אנחנו יודעים שהכל מטומטם, אבל אנחנו נורא רוצים להיות בצד של החכמים. אז אם איינשטיין, או זאפה, או אוסקר ויילד הרגישו גם הם שכולם מטומטמים ואם גם אנחנו מרגישים ככה, אז ודאי אנחנו גם קצת כמוהם, נכון?
ניתן לענות על התהיה הזאת בתשובה אחת קצרה:
1. לא.
אני לא חושב שהאינטרנט הפך אותנו לטיפשים יותר (אם כי אפשר, בהחלט, לומר שאנחנו הפכנו את האינטרנט להרבה יותר טיפשי משהוא היה). מה שאני חושב שכן איבדנו זה את התקווה שעוד ידע יעשה אותנו חכמים יותר. פעם היה אפשר לחשוב: כשנגלה את אמריקה, כשנגיע לקוטב הצפוני, כשנבנה רכבת קיטור, כשנגיע לחלל. אבל הגענו לחלל, ראינו את כדור הארץ מבחוץ וחזרנו אליו בדיוק אותו דבר. הכל תמיד היה מטומטם; מה שקשה לנו להשלים איתו זה עם ההבנה שתמיד נהיה כל כך, כל כך, מטומטמים.