שבורים ומתים על זה: הלוציפר נתן לנו את החופש להיות מי שאנחנו

זאת לא החבצלת הראשונה ובוודאי לא האחרונה שתכתב על מוסד לילי תל אביבי זה או אחר. עוד לא יבשה הדיו מההספדים לבלוק – ולפניו המרסנד וגם הבאצ'ו ולרבים כמוני עוד יש חור בלב בצורה של שסק והיי כבר עבר כמעט עשור מאז נפח נשמתו. אימפריות נופלות, מוסדות נסגרים, אנשים מבוגרים ולמודי פרידות אנחנו. 

כמעט מביך להזיל עוד דמעה עם עוד צ'ייסר אחרון על בר, והכי בועתי-תל אביבי לכתוב טור פרידה מבר מקומי בזמן שממשלת בלהות מושבעת בירושלים. טור פרידה מבר תל אביבי 2022 בואכה 23' חייב להיות מודע לקלישאתיותו, אבל אי אפשר לחמוק ממילים כמו "סופה של תקופה" ו"זר לא יבין זאת". כי זאת אחושילינג סופה של תקופה וזר כל כך לא יבין זאת.

ואל הקלישאות בהרחבה: אדם נמדד בכמה הצלחות בחייו. אני לא זוכרת מי כתב פעם שתל אביב היא ההצלחה של מי שלא הצליחו ניו יורק. יש בזה משהו. בעיניי, להיכנס לבר עמוס ולקבל את המקום הראשון שמתפנה והדרינק שלך כבר בדרך וכל שעשית בשביל זה הוא הינד ראש לשלום, זה סוג של הצלחה. צ'ופר מעמדי ראוי בתמורה להתמדה. הלוציפר הפך לבר הזה שלי אחרי שהשסק נסגר (אוגוסט 2013). אני כבר הייתי אמא לאחד, בת 35, אקס ברמנית של השסק ובעלת דיי-ג'וב וראיתי באירוע הזה חתיכת משבר. לא רק שהבית ההוא נסגר וסופה של תקופה, אלא שלכי תתחילי מערכת יחסים עם בר חדש בגילך המופלג והאימהי. ממעמדך הרם בבר אחד, עליך להתחיל שוב בתחתית הסולם. 

הוראות הגעה ללוצי: היכנסי במעבר הכחול הצר באלנבי מול הבית כנסת הגדול. שתי מדרגות אל חצר מוזנחת כלואה בין קירות בניינים מתפוררים, חצי את החצר (להלן: החוּצי) אל חדר המדרגות שמולך, פתחי את דלת הפלדלת בקומה אפס משמאל. אין צורך להחליף ביצה בדרך, אבל ברגע שעשית את הדרך הזאת, את חלק מאלה שיודעים. בהמשך תלמדי שזאת הכניסה של הצד של תל אביב. יש דלת בצד השני, משם מגיעים לראשון לציון. זר כל כך לא יבין זאת. 

הצלחתי למצוא את הדרך ונכנסתי כדי לגלות בר מעושן, אפלולי, מפוצץ ורועש עם שלושה מסכים שמשדרים את אלנבי פנימה וזה הדבר הכי מגניב בעולם. מסביב לבר המלבני פרצופים זרים, אבל היי הם מהסוג שלי, עם המון דרינקים והמון סיגריות וכולנו בגיל הזה שאורו הקלוש של הלוצי עושה לו טוב ומסך העשן מוסיף את שלו. גיל או מצב נפשי. מידה כלשהי של שבירות וצורך בסיסי לפרוק את השיט של היום על דרינק בלילה. אנחנו האנשים השבורים. ואנחנו מתים על זה.

הלוצי הוא לא מקום שעוברי אורח נכנסים בו. פניו אינם לרחוב. זה מקום ליודעי דבר. מי שמספיק מתמיד זוכה לתחושה של שייכות, שזה כידוע צורך אנושי-בסיסי. ובתל אביב כמו בתל אביב הקו בין תחושת שייכות להתנשאות הוא דק, כך שאין כמו לשבת על הבר להתנשא על זה שפותח את הדלת של המחסן בניסיון למצוא את הדרך החוצה. הלוצי לא היה מקום לילדים. זה מקום לאנשים שיודעים להתמודד עם הרעל שלהם. וזה היה מקום שבו אפשר פשוט לשבת הלומים ולבהות במסכים בפרצוף נוזל כמעט ולרגע לא להרגיש רע עם זה, בטח לא לחשוב שלמישהו אכפת. קצת כמו בבית. והוא היה לי לבית.

במשך למעלה מעשר שנים המקום הזה היה עמוס כמעט מדי יום ומפוצץ בסופ"שים. השירותים בחוץ – מהמטונפים שידעה העיר, חשופים לגשם ולחום, היו עמוסים ומלאי התרחשות ונקודה בלתי נפרדת על רצף הסיבוב הלילי עם הקיי-ברקפסט-מנזר-בלוק-השלימו את החסר.

המוזיקה הייתה אקלקטית במובן הכי רחב של המילה, לפעמים רועשת עד כאב. וגם אני הייתי מבין אלה שעמדו מדי פעם מאחורי הבר עם אוזניות סביב הראש והאצבע על הקו המוזיקלי. זה היה המקום שיכולתי פשוט לשים את השירים שאני אוהבת. למשה לא היה אכפת אם גם אתם תאהבו וזה, תסלחו לי, חופש. זה הווייב של "אנחנו פה בשביל עצמנו ולא בשביל אף אחד אחר". וזה חתיכת דבר בשביל אנשים עם ילדים ו/או משכנתא. אלה היו גם 15 דקות התהילה שלי. עמדתי באותה עמדה שגם מודי בראון ז"ל פיקד עליה מדי פעם. הרספקט כולו שלי.

לקח לי קצת זמן, אבל בסוף הפסקתי לפחד מאמילי (סליחה, אהובה!) והכרתי את משה, שהיום אני לגמרי קוראת לו חבר ולא בלי תחושת גאווה. כי משה הוא האיש הכי לא מתנחמד שאני מכירה. כבר אמרו עליו שהוא מהסוג שמתעלל בלקוחות. מתעלל זאת מילה מסוכנת, אבל להקפיא אותנו עם מזגנים על מלא גם בחורף זה סוג של התעללות. רק לזכור להביא סוודר באוגוסט. 

כמעט 13 שנים הלוציפר היה בית. מקום של בריחה עם הכי פחות פוזה שאפשר למצוא בתל אביב. ואז באה הקורונה ועוד ממש בתוכה היו כמה ערבים צפופים במיוחד, עוד בימים שזה היה אסור ומרגש. אני לא יודעת כמה אנשים החליפו את הלוצי במקום אחר, או כמוני, פשוט יצאו פחות מהבית. השתבללות כזאת שבאה אחרי המגפה. גם אני פחות הגעתי בזמן האחרון. כן, אני מצטערת על זה עכשיו. 

הכותבת מחפשת את הכניסה. לוציפר (צילום: נועה בגון)

אין לי ספק. אלפי אנשים שקראו ביממה האחרונה על סגירתו של הלוצי – אתמול (חמישי) היה הלילה האחרון וכל מלאי האלכוהול במקום חוסל – הרגישו את אותה צביטה בלב. גם אם לא צפינו החוצה לאלנבי בשלושה מסכים מאז 2020, היה משהו מרגיע בידיעה שהוא שם. כמו אמן שלא שמעת הרבה זמן, אבל האבל על מותו הוא כן ואמיתי. חשבנו שתמיד יהיה לנו הלוצי, חשבנו שתמיד תהיה תל אביב. הסופ"ש עוד משהו נסדק בה.

כן, נפרדנו לאורך השנים ממקומות שיכולנו לחלום בהם, לשמור על תמימות ולחשוב שאנחנו יכולות ויכולים לשנות את העולם (מישהי אמרה הירקון 70?), נפרדנו ממקומות שאפשרו לנו, שהיו זירה של חופש להיות מי שאנחנו. הלוצי לגמרי היה מקום כזה.