ציירתי את דגל החמאס כי הוא יפה ומפחיד. במכללת ספיר צנזרו אותי

את הציור שמופיע כאן ציירתי בזמן שנפלו על תל אביב רקטות, בזמן שילדים מתו מפצצות ומכלי נשק אחרים, ילדים בני פחות מ-18 וילדים בני יותר מ-18, ילדים  במדים וילדים בפיג'מות. כדי להפיג את המתח מהאזעקות התיישבתי וקראתי על תולדות החמאס, על האופן שבו מדינת ישראל מימנה את החמאס בראשית דרכו כדי ליצור אופוזיציה לאש"ף, ונתקלתי בדגל – המאוד יפה – שלהם. על הדגל כתובה השהאדה, הצהרת האמונה המוסלמית הבסיסית שקובעת כי "אין אל מלבד אללה ומוחמד נביאו", וחשבתי לי, כמה דומה ההצהרה הזו לאמונה היהודית באל אחד, כמה שנאה ואיבה מתקיימות בין אנשים שההבדלים ביניהם כל כך קטנים, כמה יפה, מורכבת ומסולסלת הקליגרפיה, ועדיין מוכלת בתוך צורה מלבנית מוגדרת. החלטתי לצייר את דגל החמאס, הירוק במקור, בפחם השחור שמלווה אותי כבר כמה שנים. ידעתי שזה מזכיר את דגלי דעאש, ובכל זאת בחרתי להשתמש בו. רציתי להכניס את האימה אלי לסטודיו, להתמודד עם הנוכחות המשולבת של פחד ויופי שמתעוררת בי מאותו דימוי, לראות אם אני יכול ללמוד מזה משהו.

כשתמר רודד שבתאי הזמינה אותי להציג בתערוכה "בקצה השמים" שאצרה במכללת ספיר, חשבתי שזה הציור הכי מדוייק לתלות שם, במרחק כל כך קצר מעזה, גאוגרפית, אבל גם המקום ממנו עזה מרגישה הכי רחוקה – מדינת אויב מסוכנת. קיויתי שאולי דרך היופי של הציור יוכלו המבקרים בתערוכה, לפחות לשבריר של שנייה, להשהות את העוינות. קיויתי שאולי הציור יפתח דיון, יעלה שאלות על ההפרדה הבלתי נסבלת בין אנשים במרחב הזה. ואכן, בימי הקמת התערוכה בגלריה במכללת ספיר הדיון הזה התחולל, סטודנטיות מוסלמיות ויהודיות וגם אנשי סגל ניגשו ושאלו ודיברו והתווכחו. עד הרגע בו הגיעו אנשי אם תרצו, ארגנו הפגנות ופנו לפוליטיקאים. הנהלת מכללת ספיר נבהלה, והתקפלה מול מפגן הכוח הלא-מאוד-מרשים הזה, והחליטה לסגור את התערוכה ולא לאפשר לדיון החשוב הזה להתקיים.

צנזורה היא לרוב תגובה שמעידה על בהלה, על פחד מרעיון, מחשיפה של אמת לא נוחה, מאובדן שליטה. כיוצר, כשאני נתקל בצנזורה אני מרגיש שכנראה דייקתי להביע משהו נכון לזמן ולמקום, משהו שמערער על מערך הבקרה של הרעיונות. ויחד עם זה, מאד מצער אותי לראות שבשנת 2022 יש מנהלי מוסד אקדמי שעדיין מפחדים מעבודת אמנות שתלויה על קיר, שחושבים שניתן לעצור רעיון באמצעות אלימות מוסדית והשתקה, שנכנעים לגזענות ואלימות במקום לעודד שיח ציבורי פתוח. זה מצער אותי בעיקר כי מגיע לסטודנטים ולסגל של ספיר יותר מזה. הנהלת ספיר מעלה בתפקידה להוות בית למחשבה וליצירה חופשית, בית לדיון מושכל ופתוח – בקיצור, שכחה לגמרי מהי אקדמיה. בדיונים שקיימנו עם הסטודנטיות במחלקה לאמנות לאחר הסגירה הן אמרו שעכשיו הן מפחדות ליצור בחופשיות: אם זה היחס מההנהלה לו זוכה אמן מוכר, לאיזה גיבוי הן יכולות לקוות בבואן להתמודד עם הנושאים הקשים שבוערים בליבן, שמהווים את הדלק ליצירה שלהן?

התערוכה "בקצה השמים" אמנם לא נפתחה במכללת ספיר, אבל לשמחתי גלריה המדרשה בירקון 19, שהיא גם הגלריה של בית הספר לאמנות בו למדתי ובו אני מלמד לקחה על עצמה לאפשר לתערוכה לצאת לאור, והתערוכה מוצגת שם בימים אלו בשלווה יחסית, נהנית מהטולרנטיות המנומנמת של תל אביב. הגלריה בספיר, שם הפעילה העבודה שיח מעניין שכנראה היה נדרש, סגורה מאז אפריל, כי האוצרות שלה לא מוכנות לפעול תחת הנהלה שמתנהלת כצנזור צבאי. עתה, לאחר הוודע תוצאות הבחירות והתחזקות הימין הקיצוני בכנסת ובממשלה שצפויה לקום, אני מקווה מאד כי פעולות הצנזורה של מכללת ספיר, והצנזורה שהופעלה לא מזמן במוזיאון רמת גן אינן בגדר סנוניות ראשונות לגל חדש של השתקות ופגיעות בחופש הביטוי מצד השלטון, ובמקרה שכן, אני מקווה שנדע לעמוד מאוחדים נגד פגיעות כאלו כפי שידענו לעשות בעבר.