הם ואנחנו

מחול שדים. שידוד מערכות. בוקה ומבולקה. אלה רק כמה מהדברים שעוברים על סופר כשהוא מפרסם ספר חדש. לפני כמה זמן אמרה לי חברה, סופרת מצליחה: "העורכים שלי רוצים שאני אעשה השקה כדי לחגוג את צאת הספר החדש שלי. אני לא מבינה, מה יש לחגוג?! פרסום ספר הוא דבר שצריך פשוט לעבור אותו בשלום וזהו". נראה שהרבה סופרים היו חותמים על הקביעה הנחרצת הזאת.

את הרומן החדש שלי, "הצורף", כתבתי במשך שש שנים בתל אביב, וכשהסתיימה מלאכת הכתיבה יצאתי למסע קטן מעבר לים. ההגהות השיגו אותי בבואנוס איירס, ובין קריאה לקריאה פקדתי כמה ממועדוני הטנגו המהוללים ואפילו למדתי קצת לרקוד טנגו בעצמי, אבל ראשי היה בהגהות ובעלילה שלי, שמתרחשת בחנות תכשיטים בסמטה פלונית בתל אביב, ביפו, בדמשק ובביירות במשך כמעט 100 שנה. חזרתי לארץ אחרי חודשיים בחו"ל היישר לפרסום הספר. אלא שהפעם, נוסף לדברים שחווה כל סופר בפרסום ספר חדש, הופיע גורם אחד נוסף, משמעותי: החוק להגנת הספרות והסופרים.

לפני שיצא "הצורף" לאור אמרו לי כמה וכמה קולגות: "השתגעת? מה פתאום אתה מוציא ספר בתקופה בעייתית כל כך? הרי הקונים מדירים את רגליהם מחנויות הספרים כי הם חושבים שהספרים יקרים, ומו"לים גדולים דחו עד הודעה חדשה את הפרסום של המון ספרים. תקשיב לי – להוציא עכשיו ספר זו פשוט התאבדות!". ואני, שגם ככה הייתי שקוע בעבודה קדחתנית עם מתקינים לדפוס, מגיהים, אנשי שיווק והפצה, שאלתי את עצמי לרגע: אולי הצדק אתם?

ובכל זאת, בתום התלבטות הבנתי שלא הכל זה חוקי שוק, ספקולציות, שיווק והפצה. יש גם דברים אחרים: למשל, התחושה שזה הרגע המתאים מבחינתי להוציא את הספר הזה, העוסק בין השאר בכמה נושאים בוערים; ההכרה בכך שעד שהוא לא יראה אור לא אוכל להתחיל לחשוב על כתיבת ספר חדש; ובעיקר הידיעה שיש קוראים המחכים לו.

משה סקאל. צילום: יולי גורודינסקי

לפני כשנתיים ראה אור בצרפת הרומן הקודם שלי, "יולנדה", ובימי יריד הספרים הבינלאומי בפריז ביקרתי בחנויות הספרים הפרטיות, המרהיבות והמגוונות, שם ניתן למצוא קלאסיקה וספרות עכשווית, ספרי עיון ופרוזה, סופרים צרפתים וזרים. כל מנהל חנות ספרים שחפץ בכך בצרפת יכול להחליט איזה ספר הוא מציב בחלון הראווה, דבר כמעט בלתי נתפס ברוב החנויות בישראל של ימינו. אגב, קראתי פעם שפרנסואה מיטראן עשה שני דברים כשנבחר לנשיאות בצרפת בשנת 1981: ביטול עונש המוות, והעברת "חוק המחיר האחיד" שלפיו אין למכור ספר בהנחה בשנה הראשונה לצאתו לאור. וזה עובד שם מצוין.

אם כן, הספר שלי ראה אור. בימים הראשונים ניגשתי לחנויות הספרים. כמעט בכולן קידמו את פניי ספרים שראו אור לפני החוק ונמכרים במבצע. מאחוריהם, על שולחן נפרד, ישבו הספרים החדשים, שיש כאלה שמכנים אותם, בהבעת גועל כמעט, "ספרים מוגנים". אנשים אומרים לי שלאותם "ספרים מוגנים" – כלומר כל הספרים שראו אור אחרי פברואר 2014 – יצא שֵם רע. אומרים שהם יקרים מדי. מוכר אחד בחנות ספרים ידועה בירושלים מסַפר שהורים נכנסים עם ילדיהם ומכסים את עיניהם כשהם עוברים ליד הספרים האלה, כאילו מדובר בספרי טומאה. "חמודי", הם אומרים לילדם הרך, "אל תסתכל על הספרים האלה, הם יקרים. בוא נבחר לך משהו מהספרים שבמבצע".

שאלתי את עצמי אם לא טעיתי. אולי הייתי להוט מדי להוציא את הספר לאור ולא בחנתי את הנסיבות בקור רוח? אולי אני בסך הכל אחד מכמה תמימים שנשכבים עכשיו על הגדר בשביל אחרים, ממולחים יותר? אבל אחרי מחשבה נוספת החלטתי לשנות גישה ופשוט ללכת רק לחנויות שבהן הספרים החדשים אינם מוקצים מחמת מיאוס. הרי יש חנויות פרטיות נפלאות שבהן הספרים החדשים מוצגים בחלון הראווה משום שמתגאים בהם. משום שיודעים ששוק ספרים צריך גם ספרות קלאסית, גם ספרות עכשווית שראתה אור לפני 20 ו־30 שנה, אבל גם ספרות טרייה. משום שיודעים שלספרים החדשים מגיע למצוא את קהל הקוראים שלהם.

וחוץ מזה התנחמתי, גם אם כוחות השוק יהיו חזקים ממני, עדיין יש חנות התכשיטים של אבא. אבי, הצורף מרחוב מונטיפיורי, קבע מדף בחנות התכשיטים שלו, ועל המדף הזה יש ספר אחד בלבד: הספר שלי. אין ספק, אצל אבא יש לי חיי מדף נצחיים – עם או בלי "החוק להגנת הסופרים והספרות". קריאה נעימה.

"הצורף", הרומן החדש של משה סקאל, ראה אור לאחרונה בהוצאת כתר