המוזיקאי הבינלאומי דניס לויד הוא בכלל גאון שיווק ישראלי. ראיון

איך הפך ניר טיבור מרמת אביב לדניס לויד, מוזיקאי ומפיק בינלאומי שהסינגל האחרון שלו זכה למיליוני השמעות ושהכרטיסים להופעות שלו אוזלים בתוך שעה? הדרך עוברת בבנגקוק, ברומא ובנתן גושן

דניס לויד. צילום: ריקרדו אמברוסיו
דניס לויד. צילום: ריקרדו אמברוסיו
23 באוגוסט 2017

"אני צריך לדעת מתי הכתבה יוצאת", אומר לי דניס לויד (23) כשאנחנו מתיישבים בבית הקפה לריאיון. אף שהוא טס עוד יומיים לפגישות עם חברות תקליטים בארצות הברית ובאיטליה, הוא עוטה ארשת פנים רגועה ושובבית כמו ילד בחופש הגדול. "פשוט יש עוד גורם תקשורתי שרוצה לראיין אותי", הוא מפעיל עליי את התרגיל הכי ישן בספר. אני קופצת את אגרופיי ונהיית דרוכה. מי מנסה לשים את ידו על התופעה שנקראת דניס לויד? מוזיקאי פופ־Fאנק־אלקטרוני ישראלי בינלאומי, מפיק וחצוצרן שהסינגל האחרון שלו, Nevermind, זכה כבר לכ־4 מיליון השמעות בספוטיפיי, שהופיע בעמוד היוטיוב הגרמני Colors עם הסינגל Leftovers (שזכה לחצי מיליון צפיות), שסגר הופעה בברגהיין בברלין (ונפתח לה סבב שני של כרטיסים עקב הביקוש הרב) ושההופעה שלו באומן 17 הוכרזה כסולד אאוט בתוך שעה.

"איזה גורם?", אני שומרת על קור רוח.

"וניטי פייר איטליה", הוא אומר במשיכת כתפיים. לי יוצא כל האוויר. ואכן, בשבועות האחרונים הרמיקס של לויד ל־Nevermind חורך את ערוצי המוזיקה והרדיו בארץ המגף. בישראל, לעומת זאת, למרות ההופעות המלאות והבאזז ברשתות החברתיות, הוא זוכה להשמעות מועטות, בעיקר באקו 99 FM, ולהתעלמות תקשורתית.

עוד כתבות מתורבתות: 
הראפר ששר על סקס הומואי ומסעיר את ההיפ הופ
מייק דרופ: כל הראפרים שכנראה אתם לא מכירים
נטפליקס כבר מזמן לא לבד – והצרכן הולך לאיבוד

למה לעשות רמיקס לעצמך? לא צריך לחכות שמישהו יעשה את בשבילך?

"הכל בזכות האינטרנט ונתן גושן. אימא שלי נתנה לי לקרוא כתבה על זה שאיזה ילד בדנמרק עשה לגושן רמיקס לשיר, וזה עף בעולם עם 90 מיליון השמעות בספוטיפיי. אשכרה יום בהיר אחד הבן אדם התחיל קריירה בינלאומית. אז עשיתי לעצמי רמיקס וזה התחיל לרוץ. אף אחד לא יודע שאני עשיתי אותו, רוב האנשים גם לא יודעים שאני מפיק את עצמי משלב הביטים ועד המאסטר, מקליט לי קולות רקע ומנהל את עצמי ואת המערך השיווקי שלי מאל"ף עד ת"ו".

העמימות היא שהופכת את לויד למוצר מוצלח כל כך. הוא נולד בשם ניר טיבור וגדל ברמת אביב, פרט טריוויה מפתיע עבור רבים ממעריציו המקומיים הטועים לחשוב כי מדובר במוזיקאי מחו"ל בעל חיבה יתרה לישראל. בגיל 8 הוא התחיל לנגן על חצוצרה, בגיל 13 לימד את עצמו לנגן גיטרה ומשם הדרך לתיכון האמנויות תלמה ילין הייתה סלולה. את השם דניס לויד הוא מצא באתר של מאגרי שמות לאחר חריש מרובה במטרה למצוא שם במה קליט ובינלאומי שייתן לך את התחושה שכבר שמעת אותו בעבר.

אין הופעות חינם

אתם כנראה לא שמעתם אותו בעבר, אבל העבר האנונימי מעסיק את טיבור גם בזמן שהקריירה שלו מתפתחת במהירות. "כמות ההייטרים שהיו לי בתלמה ילין…", הוא נזכר. "לא למדתי לשיר אף פעם והייתי חסר ביטחון ברמה אחרת. בגיל 15 קניתי מיקרופון USB בטיול לארצות הברית עם המשפחה, וזה היה אולפן ההקלטות הראשון שלי. תלמה ילין זאת מסגרת קשוחה, במיוחד כשאתה יודע שמסתלבטים עליך מאחורי הגב. אני מדבר על זה בכל הופעה שלי: 'לפני שמונה שנים הייתי בתיכון ואנשים אמרו לי לא לשיר, לו הייתי מקשיב להם לא הייתם פה וגם אני לא הייתי פה'. יש כוח במוזיקה, ודאי כשמתחיל לבוא קהל ויש לך אופציה להעביר מסרים טובים. פתאום אני קולט שאני יכול להעביר עולם שלם בסטורי באינסטגרם".

דניס לויד בהופעה בבית הפסנתר. צילום: ליאור סוקניק
דניס לויד בהופעה בבית הפסנתר. צילום: ליאור סוקניק

אתה חייב לדעת את זה, אתה צמחת מהאינטרנט.

"כן, אבל הקטע המטורף הוא שלא היה לי מושג שזה קורה. אין לי ספוטיפיי. עשיתי רישיון לשיר כי הוא הושמע ברדיו ורציתי שאנשים יוכלו לשזם אותו. אוטומטית הוא הגיע גם לספוטיפיי. בינואר האחרון הוצפתי במיילים ובטלפונים מכל כך הרבה גורמים בתעשיית המוזיקה העולמית. את כולם שאלתי איך הם הגיעו אליי וכולם ענו לי את אותה התשובה: ספוטיפיי. כששאלתי נציג מסוני רקורדז הוא ענה לי: 'אחי, יש לך חצי מיליון השמעות, איפה אתה חי?'. ערוצי יוטיוב עם מיליוני עוקבים ביקשו לשתף שירים שלי, חברה של אימא שלי שמתגוררת בקולומביה שמעה את השיר בחדר כושר בבוגוטה! זה הזוי".

זה נשמע כמו חלומו של כל מוזיקאי.

"כן, אבל אני לא יודע איך אני מרגיש לגבי זה. יש מצב שאני לא מעכל שום דבר ויש מצב שאני מעכל ומתמודד עם זה היטב. בינתיים אני לא שורף את הכסף, אני חי בדירה שכורה ברמת גן. אני ולאורה (בת זוגו הקולומביאנית של לויד האמונה על צילומי הסטילס שלו בהופעות – נ"ב) מתכננים לעבור לאילת שנה הבאה".

אילת? אתה לא חושב לעבור לחו"ל?

"קיבלתי הצעות. האיטלקים אומרים בוא לרומא, האמריקאים אומרים בוא ללוס אנג'לס. מה זה משנה איפה אני גר? הכל באינטרנט. אני יכול לגור פה ולייצר תוכן כאילו אני שם. העובדה שאני מנהל את עצמי נותנת לי שליטה מלאה על חיי. לאורה ואני מתכננים טיול לקולומביה בנובמבר כבר המון זמן, ואני לא רוצה שיגידו לי 'אתה צריך להתראיין שם, אתה צריך להופיע שם'. אני מאמין יותר ב'בא לך להופיע פה?', 'יש מצב אתה מתראיין לזה?'. רצו לסגור לי טור בגרמניה בנובמבר, אמרתי להם שידברו איתי במרץ. אתה חייב שיהיו לך חיים, אחרת אתה מאבד את זה".

רק אני והחצוצרה. צילום: ריקרדו אמברוסיו
רק אני והחצוצרה. צילום: ריקרדו אמברוסיו

בוא נדבר רגע על התעשייה בישראל. מה אתה חושב שעשית אחרת מכל כך הרבה מוזיקאים מוכשרים אחרים, שגם הם מנהלים את עצמם ופועלים באותו ז'אנר?

"אין לי מה לבקר מוזיקה של אחרים כי זה עניין של טעם. הבעיות של אמנים בישראל הן המיתוג וחוסר הבנה של הצד העסקי. מוזיקה זה ביזנס, וסבלנות ותכנון הם הכלים. אמנים ישראלים עושים סיבובי הופעות בפולין או בגרמניה, וכשבוחנים את העניין לעומק אתה מבין שזה משהו שקשור לקהילה היהודית. אמרתי לחבר שיש לו קטע להופיע בחינם שיפסיק לעשות את זה, כי כשאתה מופיע במקום ומבקש 50־70 ש"ח לכרטיס אנשים אומרים 'אוקיי, יש כאן משהו'. כשחזרתי לארץ אחרי שנת מגורים בתאילנד נתתי כמה הופעות קטנות בחינם בידיעה שיש לי יותר קהל מאשר מקום להכיל אותו: חיממתי את FKJ בבארבי, ניגנתי בהשקה של מותג הטישרטס Don't Tell Mama, נתתי גיחה בפסטיבל Tune in Tel Aviv והופעתי באירוע תערוכה בבית הפסנתר (גילוי נאות: תקלטתי באירוע הזה והמקום היה מפוצץ כל כך בהופעה של לויד שקפצתי מהחלון כדי ללכת לשירותים בבר הסמוך – נ"ב) אחרי זה החלטתי שסיימתי להופיע בחינם והבנתי את העניין של היצע וביקוש. עובדה, ההופעה באומן היא הרביעית שאני מוכר והיא סולד אאוט תוך שעה.

"בסופו של דבר אני אשכרה מתפרנס נטו מיצירת מוזיקה ולא מתחלק כמעט עם אף אחד כי אני אדון לעצמי. הדבר הכי חשוב הוא שאני יודע מה אני שווה. זה הימור רציני לבוא לחברת תקליטים ולומר להם 'שימו אותי במקום הראשון', אבל זה הימור שאני מוכן לקחת כי אני מבין שאני משהו שונה ואני רוצה לשבת עם כל הגדולים.

דניס לויד. צילום: בר כהן
דניס לויד. צילום: בר כהן

"כשהייתי בן 21 גרתי שנה בתאילנד בדירה בלי אינטרנט, מוקף בציוד הקלטה, ויצרתי לעצמי את המוזיקה שרציתי לשמוע בלי הסחות דעת מבחוץ. כשיושבים לך 40 שירים גמורים בטלפון אתה מת לשחרר אותם, אבל אני יודע שאני צריך לחכות. כשאנשי חברות תקליטים גדולות יוצרים איתי קשר אני שואל אותם תמיד את אותה השאלה: 'מה אתם יכולים לתת לי שלא עשיתי בעצמי?'".

ומה לגבי הגורמים המשפיעים האחרים בתעשייה?

"לפני שהכל התפוצץ שלחתי לשדרן רדיו מוכר את Nevermind, והוא אפילו לא ענה לי על ההודעה. כשהתחלתי לקבל השמעות הוא הזמין אותי להתארח אצלו בתוכנית, לא באתי. זה טראגי שאמן ישראלי מקבל יותר פרגון בחו"ל מאשר במדינה שלו. אף אחד לא רוצה להיות הראשון שמשמיע משהו".

[interaction id="599d9725365115dd1c6b509e"]