"המופע של וינס סטייפלס": מרוב קולות חדשים אי אפשר לשמוע כלום

אחד מהמונחים הכי מתישים בתרבות ההוליוודית של היום הוא "קולות חדשים". בעיקרון מדובר ברעיון מוצלח – להנגיש את עבודת יוצר הטלוויזיה לאנשים מרקעים שונים ומגוונים יותר, במטרה לפרוץ את גבולות המוכר. אבל עיקרון לצד, ותעשיית הטלוויזיה לצד. בפועל לא מעט גופי תוכן פשוט מזנקים על קבוצה נבחרת שתסמן אותם כמגוונים – בשנים האחרונות אלו בעיקר יוצרים שחורים, אסייתי ומעט ילידים – ומסמנים וי בתיבת הקולות החדשים שלהם.

>> "פריסילה" של סופיה קופולה מצליח להיות יפה וחסר חיים כאחד

פרקטיקת הכסתח הזו כן מביאה לפעמים יצירות חדשות ומרעננות, אבל לא פעם היא פשוט מייצרת מעיין טרנד מאולץ. כך היה עם גל הסדרות-על-חיי-קומיקאים שאחרי "לואי", וכך זה היום, עם גל קטן ומאולץ של אפרו-סוריאליזם – ז'אנר די זניח של יצירה אפרו-אמריקאית שמשתמשת באלמנטים סוריאליסטים כדי להמחיש את התחושה של לחיות כאמריקאי שחור. ולא במקרה את הז'אנר הזה מובילים ראפרים – כן, אנחנו מדברים על דונלד גלובר – שכן הם היו עוד לפני היוצרים שדיברו על הסוריאליזם השחור. לכן זה מאוד מובן מאליו שנטפליקס גם רצו סדרה מהז'אנר, והביאו לשם כך ראפר.

הבחירה בוינס סטייפלס להוביל סדרה היא די מובנת מאליו – נכון, הוא לא מוכר בשום צורה כמו צ'יילדיש גמבינו או אפילו ליל דיקי, אבל מי שעוקב אחרי הקריירה של הראפר מלונג ביץ' קליפורניה יודע היטב שמדובר באחד מהראפרים החכמים, השנונים והחדים שהרימו מיקרופון בשנים האחרונות. אם נדבר רגע במושגיו, מדובר ביאנג בלאד עם חוכמת רחוב של OG. חוץ מזה, עוד ב-2019 הוא יצר מעיין גרסה מוקדמת וקצרצרה לסדרה הזו, והיא היתה די מוצלחת. אז, בפרק הראשון, הוא מקבל טלפון שמציע לו להופיע ביום ההולדת ה-21 של מאליה אובמה. "אבל כמה הם משלמים לי?", הוא שאל דאז. "כי אני רוצה קצת מהכסף נטפליקס הזה".

אם כן, בסוף הוא קיבל קצת מהכסף נטפליקס הזה כדי לייצר מיני סדרה בת 5 פרקים – בחירה מוזרה מאוד, בהתחשב בכך שהפרקים לא חוצים את ה-25 דקות, מה שאומר שמדובר בשעה ו-52 דקות של תוכן, לא ממש סדרה, לא ממש סרט. מהפרק הראשון די התלהבתי – הוא היה עמוס ברגעים קומיים מצוינים (הראנינג גאג של שיחת הגוביינה מ"ניגה" היה מושלם), וסיפק אבחנה מעניינת ומרעננת על מערכת היחסים שבין ראפר אפרו-אמריקאי עם מערכות החוק. הוא בעיקר הציג הבטחה גדולה לקול חדש, שזו בכלל הסיבה שכל הדבר הזה קרה.

אחריו הגיע פרק מצוין על שוד, ופרק קצת מקרטע על איחוד משפחתי, ופרק לא הכי זכיר על פארק שעשועים והופ, מבלי ששמתי לב זה נגמר עם פרק משעשע – גם אם לא מרשים – על נקמה. זה היה בינג' קליל להפליא, אבל למרות הטון הקומי המתחכם והאפלולי, למרות הרצון הברור של וינס להגיד משהו משמעותי על תרבות כלי הנשק ועל אפליה ועל החיים המודרנים ועל פחות או יותר הכל – לא נשארתי עם יותר מדי חומר ללעוס בראש. כשמקבלים קנבס כל כך קצר, קשה מאוד לצייר את התמונה המלאה, ובסוף סטייפלס נשאר עם פתקיות פוסט-איט קטנות שמלאות ברעיונות, שרק קצת מהן נאספים למשהו שלם.

מעבר לכך, הפיל שבחדר הוא ההשוואה הנדרשת ל"אטלנטה", שאני אנחש בפרעות המופע של וינס לא היה קורה בלעדיה. סטייפלס לא מצליח להגיע לגבהים של גלובר, אבל גם לא צולל יותר מדי לתוך הראש של עצמו. באופן אישי זה קצת חבל לי, כי הרבה יותר מעניין אותי לראות מה קורה בראשו הצבעוני מאשר בריב על מק אנד צ'יז, אבל זה בהחלט עוזר לסדרה להיות יותר קלילה. כמו אטלנטה לייט, לצופי נטפליקס. זה נשמע מבאס – וזה באמת קצת מבאס – אבל אם זו רק התחלה, ואם סטייפלס יקבל הרבה יותר פרקים כדי לפרוק את היצירתיות שלו, אולי בעתיד יתחילו להביא קולות חדשים בהשראתו. עד אז, הוא סתם עוד קול צף שלא הצליח להתגבש עדיין.
"המופע של וינס סטייפלס", 5 פרקים, עכשיו בנטפליקס