"המטופל" בוחנת את גבולות הטיפול הפסיכולוגי, ואז חוצה אותם

הרבה מוסכמות טלוויזיוניות התערערו בשנים האחרונות, אחת מהן היא סטנדרט אורך הפרקים. פעם זה היה קל – פרק של דרמה נמשך בין 40 דקות לשעה וקומדיות לא עוברות את החצי שעה. כמובן שיש פה ושם יוצאים מין הכלל, אבל זה מה שהתרגלו לקבל. ובכן, זה כבר לא ממש ככה, בין היתר בגלל שהגבול בין דרמה וקומדיה מעורער מאי פעם. "המטופל", מיני סדרה חדשה מבית FX והולו (שתגיע בהמשך גם לדיסני פלוס בישראל), לגמרי זורקת את הכלל הזה מהחלון. למרות שסטיב קארל מככב בה וכל פרק שלה נמשך לא הרבה יותר מ-22 דקות, כנראה שלא תמצאו את עצמכם צוחקים בקול רם מהצפייה בה. זו דרמה קודרת שהיא גם מותחן פסיכולוגי קריר ואפל.

המטופל מהכותרת הוא סם, צעיר מבולבל ואומלל שמתקשה עם בעיה קטנה – הוא לא מצליח להפסיק לרצוח אנשים. על פני השטח הוא בחור רגיל למראה עם עבודה קבועה ובית נחמד, אבל בשעות הפנאי הוא נאבק ביצרים אפלים ובטראומות עבר כאלה ואחרות שהפכו אותו לרוצח סדרתי. הפסיכולוג שלו, אלן, מגלה את סודו במהלך סשן עם תנאים לא אידאליים. כלומר, כשהוא כבול בשלשלאות לאחר שסם חטף אותו ונעל אותו במרתף ביתו.

זה בסיס מותח ודרמטי לסיפור, בטח כשמוסיפים לעניין גם את החיים הפרטיים של אלן, אלמן בודד שמתמודד גם עם החזרה בתשובה של בנו. ועדיין, גם בלי ההגדרה "קומדיה" יש בסיפור הזה משהו קצת מצחיק. ההומור מגיע בעיקר מדמותו של סם, שנותן טוויסט פסיכוטי מסוים לשיח הטיפולי – הוא לא חטף את אלן כדי להתנקם בו או לפגוע בו, הוא פשוט רוצה טיפול יעיל יותר. הוא לא מצליח להשתחרר ולהיחשף באמת בתוך הקליניקה, אז הוא יצר לעצמו תנאים נוחים יותר. ומה זה כבר חטיפה קטנה בין חברים.

כשחושבים על פסיכולוגים בטלוויזיה אחד השמות הראשונים שקופצים לראש הוא זה של ד"ר מלפי, המטפלת של טוני סופרנו. "המטופל" ממשיכה את הקו שהתחילו "בואו נדבר על זה" ו"הסופרנוס" והמשיכו "מיינדהאנטר" והמוני תכני פשע אמיתי. הרעיון הוא שאם כולם מתמודדים עם שיט וצריכים עזרה, פושעים אמורים להיות מצולקים נפשית על כמה וכמה. זה לא רק הרצון המציצני להבין איך פועל המוח של אדם "רע" – יהיה זה רוצח פסיכופט או מאפיונר – אלא גם שאלה על גבולות הטיפול הפסיכולוגי בכלל. האם אפשר "לתקן" או לפחות לעזור לאדם שחוצה את הגבול החברתי האולטימטיבי? האם בכלל צריך? ומה "תיקון" כזה בכלל כולל, חזרה למוטב? או רק ניקוי של המצפון?

שני הפרקים הראשונים של "המטופל", מתוך עשרה מתוכננים, לוחצים חזק על אלמנט המתח. הם מלחיצים, מסקרנים ואפילו כיפים, כנראה בגלל המבנה הקצר שהופך כל פרק לחתיכה קטנה מצ'יזבט. בגלל שהסיפור כולו מתרחש בתוך מרתף הבית של סם, רגעי הדרמה הם פלאשבקים והרחבות קטנות שעוזרות להבין את הסיטואציה ואת המהלכים שאלן בוחר לעשות. קטעי הדרמה הרבה יותר כבדים מהאווירה המלחיצה אך משועשעת בסצנות המשותפות של סם ואלן, אז התמצות שלהם לכדי סיפור קטן פה ושם עוזר לשמור על קצב נכון וטון שלא מזגזג יותר מדי.

הנכס האמיתי שגורם לסדרה לעבוד הוא הליהוק של שני השחקנים הראשיים – קארל בתפקיד הפסיכולוג ודונל גליסון בתור הפציינט. קארל כבר הוכיח בעבר שהוא לא רק קומיקאי ("מכונת הכסף", "פוקסקאצ'ר" ו"תוכנית הבוקר" הן כמה דוגמאות), וכאן הוא מתחייב לחלוטין לתפקיד הפסיכולוג השבור שעוזר לאחרים כפי שהוא לא מצליח לעזור לעצמו.

גליסון הוא שחקן פעיל מאוד שאמנם עוד לא הפך לכוכב מהשורה הראשונה, אבל מצליח לשדרג כל יצירה שזוכה בו (כן, אפילו בתפקיד הקטן וכפוי הטובה שלו ב"מלחמת הכוכבים"). בתור סם הרוצח הוא פשוט מבריק וצולח את המשימה הקשוחה שהסדרה מבוססת עליה – להיות מפחיד אבל גם חביב, מעורר רחמים ואפילו הזדהות. המסכנות שלו לא סותרת את הסכנה שבו, והדיסוננס בין שני הצדדים רק מוסיף לו קריפיות מבורכת.