שקט מתוח: הממלכה שעל הגדה השנייה
למעט אירועים בודדים, אנחנו לא מרבים לדבר על שכנתנו ממזרח. בשנים האחרונות ירדן מנסה לאזן בין השלום עם ישראל לבין הפלסטינים החיים בשטחה. על האתגרים ועל ההיסטוריה שלהם
פטרה, גבעת התחמושת, הסכם השלום, הטבח בנהריים, טאבה, אורן חזן בדו קרב על גשר אלנבי, וביטול חלק מהסכם השלום עם ישראל – זה מה שעובר לישראלי הממוצע בראש כשמדברים על ירדן, או בשמה המלא, הממלכה הירדנית ההאשמית.
לאורך ההיסטוריה, היחסים של מדינת ישראל עם ירדן היו מעט שונים מיחסיה עם שאר המדינות הערביות באזורנו. על אף הסכסוך והמאבקים, כבר בשלבים מוקדמים היו ניסיונות להגיע להבנה עם היישוב היהודי בנוגע לחיים של שתי הישויות אחת לצד השנייה.
ירדן הוגדרה עוד בימיה הראשונים כמונרכיה חוקתית תחת שושלת בית האשם, ענף משפחתי שבאופן מסורתי משויך לשבט קורייש, שבטו של הנביא מוחמד. נהוג לייחס למשפחה זו את השליטה על מכה מתחילת האלף הקודם ועד למאה ה-20. לתפקיד זה נלווה כבוד רב מעצם השמירה על המתחם המקודש שבעיר. בשנת 1921, עבדאללה בן חוסיין קיבל לידיו את האזור מידי הבריטים על עזרתו במרד הערבי כנגד האימפריה העות'מנית והפך למלך ירדן הראשון, כחלק מכוונתם של הבריטים לתכנן מחדש את מפת המזרח התיכון לאחר מלחמת העולם הראשונה באופן שישרת אותם. אחיו פייסל, אגב, קיבל את עיראק.
בתחילה, הממלכה הוגדרה כישות אזורית עצמאית תחת המנדט הבריטי. עבדאללה קיבל אזור ספר שלאורך מאות שנים היה מיושב בדלילות, ורבים מיושביו היו שבטים בדואים. זאת עד לסיפוח השטחים שמעברו השני של נהר הירדן, הגדה המערבית, ב-1948. ירדן, ששנתיים לפני כן הפכה למדינה עצמאית, קלטה אוכלוסייה שונה מאוד מבחינה פוליטית ותרבותית. מתוך השוני נוצרו חיכוכים בין המשטר לבין נציגי הערבים-הפלסטינים, והמתח איים לקרוע את המדינה הצעירה. בשיא המאבק נרצח המלך עבדאללה בירושלים כשהיה בדרכו לתפילה במסגד אל-אקצא על ידי פלסטיני. השלטון עבר לבנו טלאל, שאובחן לאחר זמן קצר במחלת נפש, ושנה לאחר מכן הועבר השלטון למועצה עד ל-1953.
חוסיין, נכדו של עבדאללה, קיבל את המלוכה בגיל 17, ואחת המשימות העיקריות שלו הייתה להתמודד עם גוש האופוזיציה הפלסטיני שהלך והתגבש תחת ידיו. במדיניותו ביקש לשלב את הפלסטינים אל תוך מערכות השלטון הירדניות ולמוסס את הזהות הפלסטינית, כך שיוכלו להתמזג עם האוכלוסייה הוותיקה. הקמת אש"ף ב-1964 ומלחמת ששת הימים שינו את המאזן בנושא זה. ההפסד של שטחי הגדה המערבית יחד עם השפעות נוספות של אותה מלחמה הותירו את ירדן חלשה, דבר שהיווה הזדמנות עבור גורמים פלסטינים.
עד שנת 1970 נוצרה "מדינה בתוך מדינה", והפלסטינים החלו מאמצים קו תוקפני ואלים יותר. בחודש ספטמבר של אותה שנה בוצע ניסיון התנקשות בחייו של המלך חוסיין, במקביל לחטיפה של מספר מטוסים שהונחתו בירדן ונוסעיהם הוחזקו כבני ערובה. בתגובה, הצבא הירדני הפציץ בסיסי מחבלים, מה שהוביל להסלמה ולהתערבות של סוריה ושל ארה"ב. בסופו של דבר, לאחר סבב לחימה, אלפי הרוגים ומעורבות של שתי המעצמות הבינלאומיות, בקיץ 1971 נהדפו הארגונים הפלסטיניים אל מחוץ לירדן, אך ההרג של כ-2,500 פלסטינים העניק להם מוטיבציה לנקום בכתר ובממשלה הירדניים. מסיבות ברורות, יו"ר אש"ף דאז, יאסר ערפאת, טען במשך שנים כי מדובר במספר גבוה יותר בכמה אלפים.
גם בשנות ה-80 ניסו הירדנים להבין כיצד להתמודד עם האוכלוסייה הפלסטינית בתוכם. על אף היעדר עימותים אלימים, השלטונות הגיבו בחוסר נוחות כלפי הנוכחות המתחזקת של פלסטינים במנגנוני הממשל, ורצו לנתק את הקשרים הרשמיים עם עובדיהם שנותרו בגדה המערבית. ב-1988 פוטרו כל עובדי הממשל הירדני פרט לאנשי הווקף (ההקדש המוסלמי), וממרבית האזרחים נשללה האזרחות הירדנית, כך שהם נותרו עם אזרחות פלסטינית.
בשנים האחרונות, הלחץ על מלך ירדן, עבדאללה השני, ועל המלכה ראניה הולך ומתגבר ממספר כיוונים. ראשית, מוסד המלוכה כבר נתפס כמיושן בחברה הירדנית. אף על פי שקיימות מונרכיות נוספות בעולם הערבי, דעת הקהל נוטה לאתגר את הרעיון המלוכני. שנית, על פי הערוכת דמוגרפיות, האוכלוסייה הפלסטינית, או זו שרואה עצמה פלסטינית, מהווה למעלה משליש מאוכלוסיית ירדן.
שלישית, מערכת היחסים הדואלית עם ישראל אינה תורמת לדימוי של ירדן בעולם הערבי, או למלך בתוך ירדן. למרות שהסכם השלום בן כמעט רבע מאה, הרעיון של נורמליזציה ירדנית עם מדינת היהודים מעורר אי נוחות בקרב חלקים מהעולם הערבי. בשנה האחרונה ניתן לראות יצירה של קשרים בין ישראל לגורמים פורמליים ערביים או מוסלמיים, אך באופן מסורתי הקשר עם ישראל מתויג כשלילי. ההודעה על ביטול הנספחים להסכם שעוסקים בשטחי נהריים וצופר מדגישה את החולשה של המלך בהקשר זה בשני היבטים, בתוך ירדן ובמסגרת העולם הערבי. ייתכן כי באמצעות צעד מסוג זה המלך מבקש למתג את עצמו מחדש כשונה מאביו כדי לזכות במעמד חדש בדעת הקהל בירדן ובעולם הערבי.
ההערכות בדבר המניעים להחלטת המלך יאוששו או יתבדו רק עם חלוף הזמן. בכל מקרה, ברור כי האתגרים השונים לא יתחלפו וייתכן שאף יתעצמו. סוגיות כמו בית מלוכה מיושן, אוכלוסייה פלסטינית הולכת וגדלה ויחסים בעייתיים עם ישראל ימשיכו להוות אבני בוחן עבור טיב קבלת ההחלטות של המלך בשנים בקרובות.