"המשפחה" בנטפליקס: קונספירציה מטורללת או סיפור מבהיל?
סיפורו של ארגון הצללים הנוצרי "המשפחה", שהכתיר את טראמפ כאיש האל, הוא מעין פריקוול אמיתי של "סיפורה של שפחה"
כבר כמה שנים שסדרות וסרטי דוקו הם סחורה טלוויזיונית לוהטת. ההצלחה לא נובעת בהכרח מעניין אינטלקטואלי או משאיפה לידע, אלא גם מהרצון להזדעזע ולהיגעל. בהתאם, רף הגירוי והתדהמה עולה כל הזמן, ובכל הנוגע לדת ולכתות הסטנדרט בשמיים. מי שכבר ראו סרטים על סיינטולוגיה או את "ארץ פראית מאוד" עלולים לצפות מהסדרה החדשה של נטפליקס, "המשפחה" ("The Family"), שתהיה צ'יזבט על ניצול של צעירים תמימים למטרות מרושעות. אך הסיפור כאן הרבה יותר רחב והרבה פחות סנסציוני. הוא אפילו אפור קצת, רציני, רב שכבתי. נו, כל הדברים האלה שהיו מזוהים עם יצירות תיעודיות לפני ההתפוצצות של "קאטפיש" ו"לעשות רוצח".
"המשפחה" מציבה לעצמה מטרה גבוהה: להציג לצופים ארגון צללים לא מוכר, לשכנע אותם שמדובר בגוף עוצמתי במיוחד ולהבהיר גם מה בעצם מסוכן ובעייתי בו. את כל זה היא אמורה לעשות בחמישה פרקים. מוקד התחקיר הוא ארגון נוצרי אמריקאי שקם בתחילת המאה הקודמת והפך במשך כמה עשורים לרב השפעה מאחורי הקלעים של הפוליטיקה האמריקאית, כשהוא שולח זרועות גם למקומות אחרים ברחבי הגלובוס. הגוף מכונה "המשפחה" או "האחווה" ועל הנייר הוא רק רוצה לקרב אנשים לישו ולדת הנוצרית. לא מדובר בכנסייה של ממש והארגון עצמו מנסה להרחיק את עצמו מהדת הממוסדת, אולי בגלל שהפרשנות שלו על כתבי הקודש כה שונה מהמקובל.
חשבתם שישו היה שם בשביל פשוטי העם, "הכבשים"? עבור אנשי המשפחה מי שראויים לאהבת האל הם דווקא המנהיגים והמלכים, אנשי העסקים והאליטות. המטרה של אנשי המשפחה היא לתמוך ולחזק דווקא את האנשים החזקים ביותר בחברה, במחשבה שדרכם יוכלו לעזור (במקרה הטוב) או לשלוט (במקרה הריאליסטי) בכל השאר.
כל פרק מתמקד באספקט אחר של פעילות הארגון, מה שיוצר תמונה רחבה גם אם לא אחידה מבחינת טון ונושא. ההתחלה מסתורית ומציגה את "המשפחה" דווקא דרך עיניהם של הצעירים שמצטרפים אליה כעובדים זוטרים, מין בית אחווה דתי שבו משחקים בבוץ אבל גם מנקים מרזבים ושירותים עבור פוליטיקאים משפיעים. משם והלאה התמונה מתבהרת והפאזל מתחיל להסתדר – מההיסטוריה של הקמת הארגון כתגובת נגד לאיגודי עובדים דרך הקשר שלו לסוכנים זרים מרוסיה, הפעילות שלו מול משטרים דיקטטוריים או הומופוביים, התמיכה בפוליטיקאים שמרנים בתוך ארצות הברית ועד יחסיו המעניינים עם דונלד טראמפ, אותו הארגון מזהה כ"איש האל".
קל למסמס את כל העניין כתאורית קונספירציה מטורללת שנותנת יותר מדי קרדיט לאנשים תמימים שרק רוצים לדבר על ישו ולהתפלל ביחד. למעשה, זו התגובה של כל חבר ותומך בארגון לאורך הסדרה. כל מבקר מוצג כמי שצריך "להתפלל בשבילו" כדי שיוכל לתת לאהבתו של האל לרפא אותו מהציניות שלו. אחד הדברים המרתקים בסדרה הוא היכולת של המרואיינים לסובב כל רעיון ונושא כך שיוציא את "המשפחה" באור מחמיא. שיתוף פעולה עם דיקטטורים משוגעים? הם רק "כלי לא מושלם לביצוע העבודה המושלמת". גבר שבוגד באשתו ועוזב את משפחתו? זה בסדר, זה כמו דוד ובת שבע.
הסדרה לא תמיד מצליחה לסדר את כל המידע הזה בצורה נהירה ומשכנעת. הסופר שעל ספרו מבוססת הסדרה (והוא גם הפיק אותה) מופיע בה, וחלק מהפרקים כוללים שחזורים דרמטיים של פרקים מתוך הספר. אלו לא בהכרח מקדמים את הסיפור ונראה שהם שם בעיקר כדי למשוך מתעניינים שרוצים עוד סיפור מוזר על דת הזויה. באחרים יש חזרה מסוימת על רעיונות שכבר נאמרו במקום פירוט נוסף על ההשלכות של כל העניין הזה. הרבה מהרעיונות שמועלים בסדרה נותרים פתוחים לפרשנות ולניחושים, כנראה בגלל שהיא עוסקת בארגון ששואף ומשתדל להישאר בלתי נראה ובלתי מורגש. מי שיגיע אליה עם סבלנות יקבל סיפור מעניין ומטריד על טשטוש הגבולות בין דת ומדינה, סיפור שהוא אולי אמריקאי מאוד אבל נותן פרספקטיבה על העבודה עם גופים דתיים גם במקומות אחרים. אם תרצו, אפשר להסתכל על כל זה גם כעל מין פריקוול של "סיפורה של שפחה".
← "המשפחה: פונדמנטליזם ופוליטיקה באמריקה", נטפליקס
מחפשים סדרה חדשה? בואו לדבר על זה בקבוצת הטלוויזיה של Time Out, "מה רואים היום?"