הנאד שעשה לירמי שיק בלום את היום

בבוקר יום ראשון מאוחר ישבתי בבוטקה של בני בלוינסקי 41, לגמתי אספרסו, עישנתי סיגריה ומילאתי תפקיד ניצבות ז'אנרי בסט שנקרא פלורנטין. כמותי התנמנמו היפסטרי השכונה, התכסו תחת משקפי שמש ולפטופים, והסתתרו מפני עננת שביזות תחילת השבוע שריחפה מבתי הקפה וזלגה אל השווקים המתעוררים.

כיליד פלורנטין שגדל בה בימיה הבתוליים, כשהייתה בעיקר שכונה מסחרית רוויית בתי מלאכה, מסבאות פועלים, חושך וזונות, אני חש אמביוולנטיות כלפי התמורות שחלו בה. מצד אחד באמת נוח ושופע כאן, ומצד שני קיימת בי פטריוטיות נוסטלגית ופרימיטיבית לימיה הקדומים שבהם יכולתי להסתובב בשכונה נטול כל גינונים, בבוקסר, גופייה ושיער שומני בלי חשש להיתקל בכל פינה במכר או בקולגה, כמו אותם חברים שפגשתי בבית הקפה בלוינסקי כשאת כולנו עוטפת מעין אי נחת כללית ולא מדוברת מהשבוע המתהווה. בעודנו שותקים בחרדה זה אל זה, עבר מולנו קשיש קירח חובש כיפה. הקשיש בחן את יושבי הקפה, השתהה לרגע מולנו, כיווץ את רגליו ושחרר נפיחה קולנית, רועמת, עוצמתית ומשולחת רסן. בין רגע הפכו תווי פניו רפויים, הוא עמד עוד רגע קל ואדיש והמשיך בהליכתו עד שנעלם.

התחלנו לצחוק בקולי קולות. בכיתי עד דמעות. מלמלתי בחזרתיות "איך הוא עשה את זה, פאק, איזה מלך, לא אכפת לו מכלום". מיידית המתח המודחק ששרר בקפה נפרק. כל מועקת יום א' השתחררה עם אדי הנאד האימתני והתפיידה בחלל. תודה לך, אדם זר ונהדר שעשית את מה שאנחנו כבר לא מעזים. תודה לך אדם ירא שמים, שלרגע החזרת אותי לתקופה אחרת, לפלורנטין נטולת פוזה וגינונים שבה יכולת פשוט ללכת ברחוב ולתקוע.