הנורמליות כגבורת־על

1.

החלום שלי זה שהסינים יקנו את המזרח התיכון. רק אז יהיה פה שקט. יש לך שקל? (איש אחד, על ספסל בגן האם בתל אביב, שהוא פחות גן ויותר פינת משחקים זעירה שמתחבאת בין שני בתים באבן גבירול. פעם סחבו אותי לשם לצורך ראיון משותף עם סופרת שאני מאוד אוהב, באמתלה ששנינו כתבנו ספרי ילדים אז מה יותר מתאים מאשר להתראיין על נדנדה,

רק שהיינו מוקפים בחרא של כלבים,

ובעודנו מדברים על אמנות ועל ילדים ועל כל מה שיפה בחיים, ובעודנו מצטלמים מחייכים על הנדנדה הצבעונית, החלפנו מבטים ותמהנו מתי נציגי התקשורת יבינו שזה די קשה לחייך כשאתה מוקף בחרא; אז הטור הזה מוקדש לכל האנשים שמנסים להמשיך לחייך גם כשהם מוקפים בחרא, שתסכימו איתי – לרגל מאורעות השבוע שחלף – זה לא דבר קל. אז:)

[tmwdfpad]

2.

הסינים, אצלם אין חוכמות. הם יבואו לערבים ויגידו: רוצים לא לאכול איזה עשרים שנה? אה? רוצים לא לאכול? מיד הערבים יירגעו כמו טטלה. אחר כך יבואו למתנחלים ויגידו להם, עוד מלה אחת וכולכם עובדים שבתות! אין לך שקל, אחי? בטוח? (עוד מדברי האיש מגן האם. שתגידו מה שתגידו, ככל שהוא ממשיך לדבר, אני מתחיל להשתכנע שיש משהו בדבריו. כי אם כבר צריך לבחור בין שלטון סיני לשלטון ירושלמי, זאת לא נראית כמו בחירה ממש קשה. ויש עוד:)

3.

אנשים אומרים, פחד אלוהים מה שנהיה במדינה, פחד אלוהים. נו, מה רע לפחד? פחד זה טוב. זה בריא. כשהייתי ילד, הייתי מפחד מהמון דברים. אבל אז אמרו לי: "תדע לך, הם מפחדים ממך יותר ממה שאתה מפחד מהם." על כל דבר שפחדתי ממנו, אמרו לי את זה. יום אחד,

בא איזה ילד ענק, הבריון של הבית ספר, רצה להביא לי כאפה. אמרתי לו: "תדע לך, אתה מפחד ממני יותר ממה שאני מפחד ממך."

במקום כאפה, הביא לי בוקס בבטן, וקפץ לי רבע שעה על הראש. מאז אני מפחד מהכל, ואין שום בעיה עם זה. אז מה נסגר, יש לך או אין לך שקל? (והאיש ממשיך וממשיך, ובשלב זה כבר נהיה כל כך חם שאין לי כוח לזוז, בסך הכל התיישבתי עם בקבוק מים כדי טיפה לנוח בצל, אבל בתל אביב, באוגוסט, ברגע שהתיישבת אתה אבוד. בשביל מה לקום? מה יש שם, ששווה לקום בשבילו? עוד משהו נהדר שעשו אלה, נו, שגרים מחוץ לתחום השיפוט של מדינת תל אביב? מה, מה הם עשו עכשיו – העלו באש גנון מונטסורי? דקרו שבט צופים? והאיש, ראה שאני לא זז, והסיק מזה שדבריו מאוד מעניינים אותי:)

4.

הכי אני מפחד מדבורים. למרות שידוע שאם אומרים לדבורים "מלח מים מלח מים", הן הולכות. אבל אף פעם אין עלי מלח ומים. מה אני, מכולת? תראה כמה אני עקוץ, תראה (ואכן התחיל להראות לי, וזה היה האות שלי לקום וללכת,

אבל כאמור החום היה גדול מדי,
אחוזי הלחות החלו להתקרב למאה,
ברדיו שבקע מאחד החלונות יכולת לשמוע מישהו מהבית היהודי אומר ש"עם כל הצער, זה לא ייתכן שיכתימו ציבור שלם" – כמובן שלא, לא חלמנו לרגע לעשות את זה –

ולפתע אני קולט שפשוט נפלתי למלכודת. שאין שום אפשרות להיחלץ מכאן. לא מהאיש הזה, לא מהחום, לא מטיפשותה של התקשורת, לא מרשעותה של הממשלה, לא מהארץ הרצחנית הזאת שאני אוהב, לא מהעולם הזה שנמצא על סף מסלול התנגשות עם עצמו, וכמו באותו ראיון כל מה שנשאר לך זה להמשיך לחייך, בשעה שאתה שוקע בחרא, אז החלטתי ללכת הפוך ולאמץ את טכניקת השימוש בכוחו של היריב כנגד עצמו. חייכתי אל האיש, ושאלתי אותו: "תגיד, יש לך שקל?"

והאיש, כנראה מופתע לחלוטין, לא חשב פעמיים, הוציא כמה מטבעות מתוך מטפחת, ונתן לי שקל.
"תודה," אמרתי לו, "אתה בנאדם טוב" וקמתי והלכתי, חום או לא חום, כי יש רגעים שאתה יודע שאסור לתת להם להימשך. טיימינג זה הכל, כמו שיודע כל שורף תינוקות ממוצע).