שווה לראות: 20 הסדרות הכי טובות בטלוויזיה כרגע

המספר בכחול הוא המקום האחרון בו הופיעה התוכנית ברשימה. אין מספר? סימן שהיא רק התווספה

1. Better Call Saul ("סמוך על סול") (5)

כמה התגעגענו, כמה חיכינו, כמה כיף לראות שוב את בוב אדנקירק בריא. סדרת ההמשך המופתית ל"שובר שורות", שיש לא מעט (ואנחנו בינהם) שגורסים כי עולה על קודמתה, חזרה לעונה שישית ואחרונה כדי לענות לנו על כל השאלות. בפעם הקודמת שנערכה הרשימה שודרו רק שלושה פרקים מהעונה האחרונה, ומאז הסדרה יצאה להפסקה, אבל כבר אז חזינו שעד סוף העונה היא תטפס לפסגה. אפילו לא היינו צריכים לחכות לסיום – חצי העונה הקצרה סיפקה בדיוק את מה שאוהבי העולם הטלוויזיוני של וינס גיליגאן ופיטר גולד יודעים להביא – דרמה מסחררת, גלילת סיפור חכמה, קולנועיות על המסך הקטן והמון גופות מפתיעות. החודש היא תחזור לסיים את העונה, והסדרה כולה, ועל פי כל הסימנים, זה הולך להיות סיום סדרה מופתי.

2. Severance ("ניתוק") (1)

בפעם הראשונה שערכנו את הרשימה הזאת עוד היססנו – הוסטרמו רק שלושה פרקים ולא היה ברור לאן "ניתוק" הולכת, אבל ליתר ביטחון כבר קראנו לה "הסדרה הכי מקורית בטלוויזיה" ושמנו אותה במקום ה-8. עכשיו כבר מותר לומר שהיינו קטני אמונה ומותר גם לבקש סליחה מבן סטילר. אנחנו עדיין לא נרגעים מזה שזאת סדרה של בן סטילר. על כל פנים, "סברנס" כמו שאנחנו אוהבים לקרוא לה היא אכן המאסטרפיס הגדול של העת הזאת – כלומר של החודשיים החולפים – והיא אולי הסדרה האולטימטיבית של הקפיטליזם המאוחר. הדמויות שמגלמים אדם סקוט, ג'ון טורטורו, בריט לואר, זאק צ'רי ודיצ'ן לחמן קרעו לנו את הלב באופן שלא חשבנו שבכלל אפשרי. זה לא מקרי שהיא מתחרה על פסגת הרשימה הזאת עם "יורשים" – הן אומרות פחות או יותר את אותם הדברים, גם אם באמצעים מאוד שונים. פרק סיום העונה שלה היה אחד הטובים שראינו אי פעם והכריע את הכף.

3. The Boys ("הבנים")

זו לא רק סדרת גיבורי העל הכי טובה על המסך כרגע (מארוול, אנחנו אוהבים אתכם אבל Do Better), אלא גם הסדרה הכי מבדרת נכון להיום. אחרי הכל, מדובר בסדרה שבאמת יצרה את הפרק הבוטה ביותר שראינו בשנים האחרונות (וזה אפילו לא הפרק שבו אקט מיני ביזארי מסתיים רסיסי אדם על הקירות). יחד עם זאת, הבוטות לא מגיעה רק לטובת אפקט הגועל, אלא מעבירה את הסאטירה החכמה שבליבה באופן המבדר ביותר. הפיקסציה לגיבורי העל, תרבות הסלבז, הקפיטליזם חסר הגבולות, הפוליטיקה הצינית, ההתמכרות לרשתות חברתיות, הצדקנות השמאלנית – כולם חוטפים מ"הבנים" באופן שווה (אוקי, אולי טראמפ יותר). בעונתה השלישית היא רק ממשיכה להגביר בכל החזיתות, ונראה שאפילו איזנה יפה את הסקאלה שבין סאטירה לפאן. חוץ מזה, היא גם שינתה לחלוטין את ז'אנר סדרות הקומיקס. וזה עוד לפני שדיברנו על כמה נפלא תומר קאפון.

 

4. Barry ("בארי") (7)

העונה השלישית של הסדרה האפלה הכי קלילה (או ההיפך) על המסך קצת שינתה את מאזן הכוחות. נראה שביל היידר ושותפיו ליצירה התחילו להכוון לקראת סיום הסיפור, ובעיקר חידדו את אמירתה המוסרית המרכזית – זה לא משנה אם אתה רק מנסה להיות יותר טוב, צריך פשוט לעשות. בהתאם, האופל השתלט על העונה השלישית, ובאמת שאנחנו כבר לא יודעים איך נעמוד בעוד כאבי לב. בעצם, אולי אנחנו יודעים – בעזרת כתיבה מופתית, משחק עילאי, סיפור מרתק, טון שמצליח להיות יותר פארגו מפארגו וכמה מהרגעים היפים ביותר שנראו על המסך השנה. בשקט בשקט, היידר הפך לבימאי מבריק ומקורי שמביא בכל פרק לפחות הברקה אחת ששווה את כל המכאובים. הנה, כדי לעזור להתמודד גם עשינו ריקאפ מפורט על העונה.

5. Succession ("יורשים") (2)

אם שייקספיר היה כותב את המלך ליר על משפחתו של רופרט מרדוק ולומד לקלל כמו מלח עם טורט, הייתם מקבלים את "יורשים" עוד קודם. אל תצפו ממשפחת רוי לרגעים מחממי לב, להבנות מספקות על החיים או כל דבר שהוא לא קרינג' מוחלט עבור כל אחד מבני המשפחה והאנשים שנשאבים לעולמם. ועדיין, לא תוכלו להוריד את העיניים מהמסך אפילו לרגע. החל מהמימיקה המרהיבה של השחקנים, דרך העלבונות המדויקים לרמת כאב ועד למתח הבלתי נסבל של מאבק הכוחות התמידי הזה – משפחת רוי הם המשפחה הכי מרתקת על המסך כיום.

6. The Bear ("הדב")

קשה לומר שלסדרה החדשה של FX יש סיפור מקורי במיוחד – שף מסעדות יוקרה חוזר לביתו בשיקגו כדי להשתלט על הסנדוויצ'יה השכונתית של אחיו, שהוריש לו את המקום אחרי שנפטר בנסיבות טראגיות. אבל תאמינו לנו, לא ראיתם דבר שכזה. לא, גם לא ב"הטבח" (למרות שבהחלט אפשר למצוא את הדמיון). ג'רמי אלן וייט (ליפ מ"חסרי בושה") מככב בתפקיד המורכב של כרמי, ויחד עם הקאסט המצוין שסביבו מצליח לייצר סדרה סוחפת במיוחד, ריאליסטית להחריד, כואבת, אוהבת ומרתקת. הבימוי, צילום והעריכה הפנטסטיים משלימים ליצירה שמתעסקת בעוצמות הרגש (בעיקר העצבים) הכי גבוהות, ובדיוק בגלל זה, רגעי החסד הקטנים שלה הופכים לגדולים כל כך. בנתיים לא מספיק אנשים מכירים אותה, אבל אל תתפלאו אם תמצאו אותה מככבת בסיכומי השנה.

7. Stranger Things ("דברים מוזרים")

שורות אלה נכתבות רגעים לפני עליית שני החלקים הראשונים של העונה הרביעית בסדרת הלהיט של נטפליקס, כך שהכל עוד יכול להתפשל יופי יופי, ועם זאת אפשר לקבוע ש"דברים מוזרים" חזרה לכושר והתגברה על העונה השלישית הדי מביכה שלה. עכשיו כשהדרמה הפוסט-טראומטית של אילבן והופכת לסיבה ולמסובב של כל ההתרחשות העלילתית גם ברטרוספקטיבה, הסדרה מקבלת משהו מהעומק שחסר לה ומוכיחה שהיא יותר מסתם טראש נוסטלגי לילדי אייטיז שנראה כאילו לעסו את העשור וירקו אותו על המסך. מרכז הכובד של הסדרה סוף סוף נמצא והאימה האמיתית שמאחוריה הולכת ומתבהרת. וכשהיא במיטבה, "דברים מוזרים" היא סרט האייטיז הכי מושלם שנעשה מאז האייטיז. מה שנותן לה את האדג' זה אנסמבל של דמויות מעוררות אמפתיה, ובראשן מילי בובי בראון, שמצליחה להפוך את אילבן לדמות איקונית שתצרב בתודעה למשך שנים רבות והולכת להיות כנראה כוכבת הוליוודית גדולה מאוד. ואפילו לא הזכרנו את ווינונה.

8. Atlanta ("אטלנטה") (4)

בעידן בו התרבות האפרו-אמריקאית הפכה לתרבות שמשפיעה על בערך כל אספקט שמגיע אלינו מאמריקה, הסדרה הנפלאה וההזויה של דונלד גלובר היא הקוד הסודי להבנתה. הסדרה שהוגדרה על ידי גלובר עצמו בתור "טווין פיקס עם ראפרים" הניעה את עונתה השלישית עם פחות רייטינג, אבל הרבה יותר אבסורדיות, עומק ורגעים מבריקים. עם נושאים כמו שילומים לאפרו-אמריקאים, רוחות הרפאים של העבדות, ראפרים חיים-מתים וכל כך הרבה גזענות מתחת לפני השטח – אטלנטה היא לא הסדרה הקלה ביותר להבנה (ובדיוק בשביל זה יש לנו את הריקאפ הכי מעמיק שאתם יכולים לדמיין), אבל היא כל כך שווה את המאמץ.

9. Peaky Blinders ("כנופיית ברמינגהם")

או שאתם אוהבים את פיקי בליינדרז (סליחה, "כנופיית בירמינגהם") או שאנחנו באים לירות בכם. סדרת הדגל של ה-BBC, דרמת מאפיה תקופתית ומשובחת, רצה איתנו עוד מאז 2013 ומעריציה הרבים רואים בה את אחת מנקודות השיא של הטלוויזיה הבריטית. אם תגידו עליה משהו רע הם באמת ישמחו לירות בכם. והם צודקים. היא סדרה מעולה שלא הצליחה להגיע לקהל רחב מספיק, כי היא אלימה ומחוספסת בעולם טלוויזיוני די סטרילי. יש רגש ויש ריגוש. הפינאלה המסעיר של העונה השישית והאחרונה הוא עדיין לא הסוף הסופי והמוחלט ויוצר הסדרה סטיבן נייט מדבר על סרט קולנוע באורך מלא שאמור לסגור את הסיפור של חברי הכנופיה. קיליאן מרפי פשוט אדיר בתפקיד הראשי, השחזור התקופתי מעורר השתאות, האלימות קשה ומסוגננת והרפתקאותיה של משפחת שלבי מגיעות לנקודת סיכום מספקת ביותר. ככה עושים עונת סיום.

10. Only Murders in the Building ("רק רוצחים בבניין")

מכירים את ההרכב הקומי הקלאסי והאהוב, סטיב מרטין, מרטין שורט ו… ובכן, מסתבר שסלינה גומז. זה לא קל להיות הגלגל השלישי שמצטרף לצמד מבוסס היטב, אבל ב"רק רוצחים בבניין" היא מצליחה להשלים ולפעמים גם לגנוב את ההצגה משני הקולגות הקשישים והמבריקים שלה. הסדרה, מתנדנדת בעדינות על הגבול בין קומדיה בלשית לסאטירה על תעשיית הטרו קריים, בסיפור על שלושה שכנים בבניין יוקרתי בניו יורק שחושדים בכך שהתאבדות של דייר בבניין הייתה למעשה רצח, ויוצאים לחקור את הפרשה – באמצעות פודקאסט, אלא מה. בקיצור, קצת "תעלומת רצח במנהטן", קצת "הזוג המוזר" ולא מעט "משועמם" (Bored to Death) זצ"ל. העונה הראשונה הצליחה לתת לנו את מה שהרבה קומדיות בלשיות נכשלות בו – סוף עונה מספק, עם מספיק פתרון וגם מספיק בילד-אפ לעונה השנייה. רק תמשיכו לשמור על הרמה.

11. Undone ("בלתי גמור")

תסתכלו על הסדרה הנפלאה הזאת, מהמקוריות ביותר שיש כרגע על המסך. עכשיו תסתכלו על "בוג'ק הורסמן". עכשיו שוב וכו' וכו'. אין שמץ של סיכוי שתצליחו לזהות שהיוצרים של "Undone" הם גם היוצרים של "בוג'ק הורסמן". אבל כן. רפאל-בוב וקסברג ושותפתו ליצירה קייט פורדי, ברחו הכי רחוק שרק אפשר מסדרת הלהיט המצליחה ההיא בנטפליקס עד שהגיעו אל ההזיה המרהיבה שהיא "Undone", סדרת אנימציה רוטוסקופית, מיסטית, רוחנית והיפר-ריאליסטית למבוגרים. העונה השנייה הגיעה בחודש שעבר לאמזון פריים וידיאו, והיא עוסקת בהמשך הרפתקאותיה של אלמה וינוגרד-דיאז (רוזה סלזאר המעולה), צעירה מכסיקנית-אמריקאית שמסוגלת לפתע לנוע דרך הזמן ולתמרן אותו, יכולת שבה היא מנסה להשתמש כדי להבין באילו נסיבות מת אביה (בוב אודנקירק בתפקיד מצוין). בשיא הרצינות: אם איבדתם במקרה לאחרונה מישהו יקר לכם, הסדרה הזאת היא כמו מסאז' לנפש.

12. For All Mankind ("עבור כל האנושות")

האם יש דבר מגניב ביותר מהיסטוריה אלטרנטיבית? כנראה שיש, כי זה בסך הכל תת-ז'אנר די נידח של מד"ב ופנטזיה, אבל "עבור כל האנושות" מוכיחה כבר עונה שלישית ברציפות שאולי בתעשיית הטלוויזיה צריך לחשוב על הרעיון הזה קצת יותר. הסדרה המצוינת של אפל TV+ מתרחשת במציאות חלופית שבה ברית המועצות מנצחת את ארצות הברית במרוץ אל הירח, והעולם משתנה ללא הכר. העונה השלישית מתרחשת בניינטיז חלופיות שבהן הטכנולוגיה האנושית מתקדמת בהרבה מזו שהייתה בניינטיז שלנו כתוצאה מהמשך המרוץ לחלל בין המעצמות והפיתוחים הנלווים לו. ובאותן ביזארו-ניינטיז המין האנושי כבר מצליח לשלוח משימה מאוישת לצורך הקמת בסיס על המאדים. שלושה פרקים לתוך העונה המתח והדרמה האנושית בשיאם, אבל דבר אחד בטוח: הסדרה של רונלד די. מור ("באטלסטאר גלקטיקה"), עם אנסמבל שחקנים אפקטיבי שמסתער על ההזדמנות שהוא מקבל עם כל מה שיש לו, היא אחת מסדרות המד"ב המרשימות של הזמן הזה.

13. Borgen – Power & Glory ("בורגן: כוח ותהילה")

כמעט עשור אחרי שירדה מהמסכים בתום עונתה השלישית, חזרה לפתע "בורגן" אל חיינו יחד עם בריגיטה ניבורג וקתרינה פונסמרק וכל החבורה הצוהלת ממנה למדנו את כל מה שאנחנו יודעים על הפוליטיקה בדנמרק. ואיזה קאמבק נהדר שזה היה: שמונה פרקים מהודקים ורלוונטים על משבר האקלים, לאומנות ושמרנות בשירות ההון נגד הסביבה והאינטרס הציבורי, ומעל הכל הכוח המשחית שמצליח להוציא מדעתה גם את ראש הממשלה לשעבר שלמדנו להעריץ ולאהוב. "בורגן" חזרה כדי להזכיר לנו איך עושים דרמה פוליטית משובחת – לא, "בית הקלפים", לא ככה – ופרק הסיום המוחץ של העונה מעורר מחשבות נוגות למדי על מה שעושות עמדות הכוח לאנשים הטובים ביותר ואולי בעיקר לנשים הטובות ביותר. טרלול פרוגרסיבי? זהו שמנו השני.

14. Moon Knight ("מון נייט")

העובדה שסדרה פארודית כמו "הבנים" מצליחה להיות סדרת גיבורי העל הטובה מכולן בהחלט מעידה על בעיה בז'אנר, אבל לפעמים יש הפתעות משמחות. הסדרה של מארוול על גיבור העל הסכיזופרני הצליחה להתרחק מספיק מקווי העלילה הכבר מתישים של ה-MCU, וטוב שכך, כי במקום זה קיבלנו אקשן-פסיכולוגי כהלכה, וזה אפילו לא נגמר בלייזר מהחלל או דמויות CGI שנלחמות באוויר (טוב, רק קצת). תצוגת המשחק הפנטסטית של אוסקר אייזיק והטוויסט המצוין שהגיע, כיאה למארוול, בסצנת הפוסט-קרדיט בהחלט משאירים מקום לאופטימיות לעונה שניה. ואולי עדיף שמון נייט לא יצוץ באיזה סרט מארוול מהדרג השלישי, כי הרבה יותר כיף לראות אותו נלחם באלים במצרים.

15. Station Eleven ("תחנה אחת-עשרה") (3)

יצירה מופלאה ממש מבית HBOmax מבוססת על רב מכר באותו שם מאת הסופרת המצליחה אמילי סט. ג'ון מנדל שיצא ב-2014. המגיפה שהחריבה את העולם בסדרה, מין גרסה קיצונית וקטלנית של קורונה, היא לא הסיפור כאן. העלילה עוקבת אחרי השורדים הפוסט-טראומטיים שהתקבצו בלהקת תיאטרון נודד וטווה בעדינות מכושפת פסיפס אנושי מרגש ומחריד של כל מה שיפה וכל מה שנורא בעולם. "תחנה 11" היא סדרה פואטית ואמנותית שמביטה לאחור על חורבן הציוויליזציה בלי למצמץ ובלי להזיל דמעה. את הדמעות היא שומרת למי שנותרו בחיים. 

16. We Own This City ("העיר הזאת שלנו") (8)

מעטות הסדרות שיכולות לנחות ברשימה הזו עוד לפני שרואים פרק אחד, אבל סדרה של דייוויד סיימון על משטרת בולטימור המושחתת? שיייייייייייט, הציפיות בשמיים. למרבה המזל, גם אחרי צפיה בפרק בודד זה ברור שמדובר בהמשכון לא רשמי של "הסמויה", הפעם בגרסה מקוצרת בת 6 פרקים עם פוקוס משמעותי על שיטור יתר ובהשפעת מחאות BLM ועידן הסמארטפון. חוץ מזה – יש מעקבים, דיאלוגים מרהיבים, סמים, אלימות, קצב איטי מהפנט, רובים, סלנג מקומי, מעצרי שווא, ובאופן כללי תחושה של דיסאוריאנטציה ככלי אמנותי שמתגבש לבסוף לאמירה רחבה וקוהרנטית. כן, נשמע קצת דומה לסדרה ההיא. אל דאגה, המבקרת יעל שוב ראתה את כל הפרקים, והבטיחה לנו שזה משתלם לשרוד את הבלבול הראשוני. 

17. Slow Horses ("סוסים איטיים") (10)

הדבר המפתיע ביותר לגבי העידן הנוכחי של סדרות הטלוויזיה הוא שהן עדיין מצליחות להפתיע אותנו. למרות שאנחנו כבר מכירים את כל השטאנצים, הטוויסטים והקלישאות בכל ז'אנר אפשרי, מדי שנה מגיעות סדרות חדשות שמנפצות את גבולות הז'אנר ומשאירות אותנו מופתעים. "סוסים איטיים" של אפל TV+ היא לבטח מההפתעות המפתיעות ביותר שהפתיעו – מה כבר אפשר לחדש בז'אנר סדרות המרגלים המהוה – לא מעט בזכות תצוגת משחק פנומנלית של גארי אולדמן בתפקיד הראשי. אולי אפילו שיא קריירה. אולי קל יותר להצטיין כשבקאסט התומך יש לך את קריסטין סקוט תומאס וג'ונתן פרייס, אבל אולדמן לא סתם מצטיין, הוא הופך את "סוסים איטיים" לממתק אמיתי שעושה כבוד לרב-המכר של מיק הרון עליו הוא מבוסס. חבורת האנטי-גיבורים שמוביל אולדמן בדמותו של ג'קסון לאמב, כולם סוכנים כושלים ופאשלונרים של ה-MI5, היא הדבר הכי מצחיק שקרה לז'אנר וצריך לקוות שההרפתקאות שלה רק התחילו. יותר כיף מזה זה לא חוקי.

18. Winning Time: The Rise of the Lakers Dynasty ("לייקרס: קבוצה מנצחת") (11)

קשה לקרוא לסדרת ספורט מטעם HBO בהובלת אדם מקיי הפתעה. כן, אנחנו שוב עסוקים בהפתעות. ועדיין, הופתענו. לא מכמה שהיא טובה, אלא מכמה שהיא מבדרת. קבוצת הלייקרס של שנות ה-70 הנוצצות זוכה לטיפולו השנון של מקיי, לשחקנים מרשימים (ג'ון סי. ריילי, קווינסי אייזיה ועוד) ולתסריט המצוין. בביקורת על הפרקים הראשונים כתבנו ש"בדיוק כמו הקבוצה שעליה היא מבוססת, 'קבוצה מנצחת' היא פשוט סדרה כיפית, מלאה ברוח התקופה, בגרוב חצוצרות וגיטרות פאנקיות, עמוסה בהומור עצמי ובעיקר בדמויות כריזמטיות וסוחפות. אדם מקיי מספק עוד יצירה ממגנטת, כזו שמשאירה אותך צמוד לסיפור גדול מהחיים", ואנחנו עומדים מאחורי זה.

19. Upload ("העלאה") (12)

בעונה הראשונה שלה היא קצת חמקה לנו מתחת לרדאר, אבל הקומדיה הנהדרת הזאת של אמזון פריים וידאו היא לא סדרה שאפשר להתעלם ממנה לאורך הזמן והעונה השנייה שלה כה טובה שאפשר רק להתפלץ מהיכולת של גרג דניאלס ("חיל החלל", "מחלקת גנים ונוף", "המשרד") לייצר כל כך הרבה סדרות קומיות מעולות בזו אחר זו. הדרמה הקומית המד"בית של "אפלואוד" נסובה סביב מתכנת המחשבים החתיך ניית'ן בראון שנפטר בטרם עת ותודעתו מועברת אל עולם וירטואלי דיגיטלי שבו הוא ממשיך לחיות, פשוט כי הטכנולוגיה קיימת ובת זוגו כפתה עליו אותה. ומכאן כל מה שיכול להסתבך אכן מסתבך בצורה חמודה למדי. אגב, גם כאן, כמו ב"ניתוק", אפשר ממש לטעום את השנאה לתאגידים טכנולוגיים ולעשירים באופן כללי. זה לא ייגמר טוב.

20. Star Trek: Strange New Worlds ("מסע בין כוכבים: עולמות חדשים ומשונים")

הסדרה החדשה של "מסע בין כוכבים" היא לא הברקה גדולה או יצירה חשובה. אבל היא ברשימה הזאת קודם כל ש"מסע בין כוכבים" זה פרנצ'ייז ענק, ותיק, אהוב שמזמן לא יצאה מתוכו סדרה שהרגישה כמו "סטאר טרק של פעם". בשנים האחרונות אולפני פרמאונט מנסים במלוא כוחם להחיות את המותג, וזה אף פעם לא קולע: "דיסקאברי" מרגישה כמו סאטירה ימנית על סדרות שמנסות להיות פרוגרסיביות בכוח, "פיקארד" היא פשוט בושה גדולה לכל המעורבים, ו-Lower Decks ו-Prodigy הן חמודות, אבל סדרות מצוירות עם טון שונה לגמרי. ואז מגיעה "עולמות חדשים ומשונים" שמרגישה כאילו היא נפלה להווה מה"מסע בין כוכבים" שכל כך אהבנו בניינטיז. יש אנטרפרייז (בפיקודו של קפטן פייק, ממנו ירש קפטן קירק האגדי את מושכות הספינה), יש את ספוק, והכי חשוב, אין עלילה גדולה ומסובכת. יש את מה שגדלנו עליו, את הדבר הזה שאף אחד בטלוויזיה כבר לא עושה יותר, וכל כך חבל: לכל פרק יש את הסיפור הקטן שלו, שמתחיל ונגמר אחרי 50 דקות וזהו. זו בדיוק מנת הסטאר טרק שאנחנו צריכים בחיים: יותר מביס, פחות מארוחה של שבע מנות.

לקריאת הרשימה הקודמת (כדאי מאוד, יש שם עשר סדרות שיצאו, אבל הן עדיין מצוינות)