"יורשים" ועוד 19: בחרנו ודירגנו את הסדרות הכי טובות של 2023

2023, כמו כל השנים שקדמו לה באלף הזה, הייתה שנה של טלוויזיה ספקטקולרית. היו טובות ממנה, היו גרועות ממנה, אבל הנחשול של היצירה הטלוויזיונית האיכותית – שהתחיל בסוף שנות ה-90' עם "אוז" ו"הסופרנוס" ו"הסמויה" ונחשב לתור הזהב של המדיום – לא עוצר גם מול שנה קשה של מלחמות סטרימינג, אולפנים מדממים, קיצוצים המוניים ושביתת שחקנים ותסריטאים שארכה כמעט חצי שנה. וכך, נבחרת מבקרי הטלוויזיה של "טיים אאוט" התכנסה, דירגה, שיקללה ובאווירת אחדות העם אפילו לא רצחנו אחד את השני בוויכוחים סוערים – חריגה מהמסורת לפיה לא כולנו מסיימים את התהליך בחתיכה אחת – וכשהבטנו ברשימה הסופית שגדושה בסדרות מעולות ומגוונות, הפנמנו שבכל זאת קרו גם כמה דברים טובים השנה ויכול להיות יותר גרוע. אל דאגה, ב-2024 בטח יהיה.

>> בדמותן ובצלמן: הדמויות שהכי אהבנו בטלוויזיה ב-2023
>> "ברבי" ו"אופנהיימר" בתחתית: הסרטים הכי טובים שראינו ב-2023

20. ביף

זאת הייתה השנה שבה ניצחה נטפליקס את מלחמות הסטרימינג, כפי הנראה, אבל היא לא עשתה את זה עם טלוויזיה טובה במיוחד. לאורך רוב השנה קיבלנו מענקית הסטרימינג סדרות בינוניות מאוד שפלט האלגוריתם שמנהל אותה, ובאפריל האחרון "ביף" הייתה משב רוח מרענן ביותר שהוכיח שלא שכחו שם איך מייצרים טלוויזיה ייחודית שמתרחקת מנוסחאות, מגמה שהתגברה מאז. לא הייתם מצפים שסיפורם של איש ואישה זרים זה לזה שהופכים לאויבים מרים אחרי תאונה בין כלי הרכב שלהם יהפוך לקומדיה פרועה ושחורה משחור? זה בדיוק מה שהופך אותה לכיף כזה.

19. הנחיל

יש כמה סיבות שסדרת האימה-מתח-סוריאליזם-שחור הזו לא עלתה לכם על הרדאר – ראשית, היא באמזון פריים. שנית, היא סדרה מוזרה מאוד, שלא בטוח שכולם ישתגעו על הטון המטריד שלה. שלישית, היא סוג של יציר כלאים מוזר שנולד כסדרת המשך לא רשמית ל"אטלנטה" של דונלד גלובר. ופייר, פספסתם, כי המוזרות של גלובר טפטפה גם לכאן, אבל הפעם המסגרת הסיפורים הרבה יותר מהודקת – סיפור יחיד שנפרש לאורך עונה אחת, וגולל אובססיה של מעריצה לאלילת פופ (פארודיה מובהקת על ביונסה), ומסע הרציחות התמוהה שסביבו. זה מטריד, מרתק, חכם ומוזר בדיוק במידה שאנחנו אוהבים.

18. רק רוצחים בבניין

נכון, הטריו הקסום של סטיב מרטין, מרטין שורט וסלינה גומז לא היה במיטבו בעונה השלישית של "רק רוצחים בבניין", אבל סדרת הלהיט המתוקה של דיסני+/Hulu היא ממתק משובח גם כשאינה בשיאה. יכול להיות גם שהיא מיצתה את עצמה יותר מהר מהצפוי ושהצורך להמציא עלילת רצח בכל עונה הופך אותה יותר ויותר מופרכת, אבל כל דקה במחיצתה של השלישיה המפתיעה הזאת היא עדיין תענוג עצום. למעשה, הגענו איתה למקום שבו העלילה כבר לא באמת משנה, אנחנו רק רוצים לבלות איתם בבניין הניו יורקי שלהם וליהנות מהאולד-סקול קומדיה-נוירוטית שלהם, ומצדנו הם יכולים להזמין למסיבה גם את מריל סטריפ. רצחתם.

17. סקוט פילגרים הולך על זה

אוקי, זה קאמבק שלא ממש צפינו – סקוט פילגרים חזר, ושנת 2010 דופקת לנו פלאשבקים. אבל בניגוד לעידן הסיקוול-פריקוול שאנחנו נמצאים בו, דווקא הריבוט הזה מרגיש מוצדק. לא רק כי הוא מבוצע באנימציה שמאופיינת באותו הסגנון של הקומיקס המקורי, ולא רק שכל השחקנים המקוריים חזרו לפרויקט כמדבבים, ולא רק שאדגר רייט עדיין מעורב – זה אשכרה מצליח להרחיב את חווית הסרט. כלומר, מדובר בגרסה נוספת לחומר המקור ממנו יצרו את הסרט, רק עם חופש אומנותי יותר רחב, קאסט ויוצרים בעלי ניסיון רב יותר, הרבה יותר זמן מסך והשקעה – וגם טאצ' של אנימציה שהופך את הכל לצבעוני. מי היה מאמין שפילגרים יחזור, חזק מתמיד.

16. סילו

כן, זאת עוד סדרת מד"ב מצוינת שלא מספיק אנשים רואים כי היא זמינה רק בפלטפורמת סטרימינג הלא פופולרית של אפל TV+, וכן, גם היא דיסטופית ביותר ועוכרת שלווה כנהוג. העולם שנבנה במהלך עונתה הראשונה מרתק ומתפקע מאפשרויות – מה שנותר מהמין האנושי אחרי אפוקליפסה שטיבה אינו ידוע, התקבץ ונאסף אל תוך מבנה תת קרקעי עצום שממנו אסור לאיש לצאת, וכמובן שהוא נשלט ביד שלטון טוטליטרי למדי שכנראה מסתיר אמיתות רבות מנתיניו. יותר משהיא סדרת מד"ב, "סילו" היא דרמת מתח פוליטית מורכבת ועתירת רבדים, ורבקה פרגוסון כמהנדסת טכנית שעולה על הקונספירציה מושלמת בתפקיד הראשי. האם זו סדרת המד"ב החדשה הכי טובה של 2023? בהחלט כן.

15. טיפות של אלוהים

יש סדרות שדורשות לא מעט מהצופים שלהן, ו"טיפות של אלוהים" דורשת אינטלקט (!), יכולת להתרכז בעלילה שנעה בין ארבע שפות וחיבה לסדרות שאינן דומות לשום דבר שכבר ראיתם. היא מבוססת על סדרת נובלות מאנגה יפניות, ועוסקת בקרב ירושה על אוסף יינות בשווי 150 מיליון דולר בין בתו של האספן, שלא הייתה איתו בקשר מרבית חייה אחרי שעזב את הבית לטובת קריירה בטוקיו, ובין הסטודנט היפני האהוב עליו אותו לימד כל מה שהוא יודע על יין. איכשהו מכל זה מתפתחת דרמה אימתנית שמדלגת קדימה ואחורה על ציר הזמן, ומתפוצצת על המסך בויזואליה מרהיבה ואסתטיקה טלוויזיונית עילאית שלא רואים כמותה כל יום. טלוויזיה שהיא אמנות גבוהה.

14. הקללה

ידענו שסדרה שמאחדת בין המוזרות הייחודית של נייתן פילדר למוזרות הספציפית של בני ספדי, וזורקת מעל כל זה את הקסם האישי של אמה סטון, תהיה משהו מוזר. אבל לא ידענו כמה מתעתע זה יהיה. הגאונות החמקמקה של צמד היוצרים מתחברת ליצירת סדרה שאנחנו עדיין לא בטוחים אם היא יותר מותחן סודי מסגנון ספדי, או מתיחה מורכבת מהצד של פילדר. ובתכלס? לא אכפת לנו, כי נכון עכשיו גם לפני סוף העונה זה ברור שמדובר ביצירה יוצאת דופן, אולי הדבר הכי מעורר חוסר נוחות בטלוויזיה כרגע. ביננו, אנחנו עדיין לא בטוחים אם הקללה שבכותרת היא על דמותו של פילדר, או על הצופה שסיכן את עצמו להתחבר למותחן הקרינג' הנפלא הזה.

13. למען כל האנושות

אחרי שמבקרי הטלוויזיה בארה"ב כבר הכתירו אותה כסדרת המד"ב הכי טובה של הזמן הזה, אפשר לטעון שבעונתה הרביעית "למען כל האנושות" מתחילה לכוון לרשימת סדרות המד"ב הגדולות בכל הזמנים. האפוס העצום הזה, שכבר משתרע על פני עשרות שנים ומדלג קדימה עשור מדי עונה, מציג מציאות אלטרנטיבית שבה המרוץ לחלל מעולם לא נעצר ולכן היא הולכת ומתרחקת מהמציאות שלנו ככל שחולפות השנים, ועלילת ההיסטוריה החלופית שלה מהפנטת בתשומת לב לפרטים ובסיטואציות הריאליסטיות שהיא מייצרת בין המעצמות. למעשה, הכל כה ריאליסטי ואמין, העיצוב האמנותי כה מעולה ומדויק, שזה נראה כמעט כמו דוקו מיקום מקביל. אנסמבל של שחקנים מעולים מביא לסדרה את הדרמה האנושית על רקע ההתרחשויות הגדולות ואת כל הלב שהיא צריכה.

12. משפחת ג'מסטון

לאחר עונה שניה קצת מפוזרת, המשפחה הכי פרועה בכנסייה האוונג'ליסטית חזרה לעצמה דווקא בזכות אויבים משפחתיים, עם צמד הופעות אורח מבריקות מאת קריסטן ג'ונסטון ("מפגשים מהסוג האישי") ובילי זיין הנפלא, שזרח בתפקיד הנבל. אבל לב הסדרה חזר לסכסוך הדמים התמידי שבין אחי הג'מסטון לבין האב הדומיננטי. האיום הגדול של העונה בהחלט עבד, אבל הגאונות של דני מקברייד מתבטאת דווקא בהעמקת הקשרים המשפחתיים, על אף פי ולמרות השנאה שלהם אחד לשני. ובעיקר, זה עדיין כיף לאללה לראות את הרדנקס הדתיים והעשירים נתפסים במלוא צביעתם.

11. פארגו

לפעמים הצלחה היא כישלון. ההצלחה של "פארגו" בעונה הראשונה שלה, והאופן המרהיב שבו פתחה את סרטם האהוב של האחים כהן לכדי יקום שלם של אנתולוגיה עלילתית, הרימו את רף הציפיות לגבהים כאלה שהעונות הבאות בתור יכלו רק לחלוף בעגמומיות מסוימת מתחתיו. העונה הנוכחית, שתגיע לסיומה בעוד כשבועיים, מחזירה את הצבע ללחיים של הסדרה עם ג'ון האם וג'ניפר ג'ייסון לי בכושר מדהים שמצדיק את כל פרסי האמי וגלובוס הזהב שהם היו מקבלים אם לא הייתה "יורשים" בעולם. כל רגע במחיצתם הוא תענוג צרוף ו"פארגו" חזרה לקיים את מה שתמיד הבטיחה. סלחנו על הכל.

10. דור ה-V

בעידן שבו כל סדרה חצי מצליחה מתורגמת לפרנצ'ייז שלם, כיף לראות סדרת המשך – או בעצם, סדרה נוספת שמתרחשת באותו העולם, עם קרוסאובר של חלק מהדמויות – שאשכרה מנצלת היטב את הפורמט, ולא רק מרגישה מוצדקת, אלא באמת תורמת לחוויה הכוללת. וכמובן שמי שתעשה זאת תהיה "הבנים". אחרי הכל, היא סאטירת-גיבורי-העל הכי טובה על המסך כבר כמה שנים. "דור ה-V", בכל אופן, הצליחה להתאים את העולם המופרע של "הבנים" למציאות של סדרת קולג', ומכיוון שהעולם המופרע הזה כולל כוחות על מחרידים ולפחות זין מתפוצץ אחד, זה הופך אותה לתופעה יוצאת דופן. סיום העונה, שמחבר אותה לספינת האם באופן מושלם, רק הפך אותה ליותר מוצדקת, ואנחנו כבר לא יכולים לחכות לסדרת הילדים על גיבורי על פסיכופטים.

9. דייב

השנה "דייב" קפצה מלהיות הסדרה החמודה פלוס הזו של הראפר הקומי הזה לסדרה שאתם חייבים לראות. התהיות וההומור המוזר של שתי העונות הקודמות התאסף לעונה מושלמת, עונת "טור מוצא אהבה" שלו, שמצליחה לשלב את כל הרכיבים שהפכו את ליל' דיקי לתופעה – דביליות היסטרית שמסתירה מודעות עצמית ברמת סופר-מגה-מודע, וחיטוט מרתק בנפשו של דמות די ייחודית. השילוב המתעתע הזה בין שטויות לעומק מצליח לרחף מעל כל העונה, כשהפטאתיות של דייב מגיעה לשיאים מול סלברטיז שונים, ותאמינו לנו שהוא מביא את הטובים ביותר. אם עוד לא עליתם על הגל, אל תחכו לעונה הבאה.

8. הסמוראית כחולת העין

לפעמים, אבל לעתים ממש נדירות, הטלוויזיה היא טריפ. כמו סם הזייה משנה תודעה שצובע את העולם בצבעים בלתי נתפסים ובדימויים ממיסי מוח. "הסמוראית כחולת העין" היא טריפ כזה. היא סדרת אנימציה מסחררת ביופיה. העלילה היא סיפור סמוראים קלאסי של נקמה וכבוד, שום דבר שלא ראינו קודם, אבל האופן בו יוצרי הסדרה אמבר נויזומי ומייקל גרין בוחנים את קלישאות הז'אנר, לפעמים כדי לשבור אותן ולפעמים כדי לציית להן, הופך גם את העלילה למסע בלתי צפוי שלא משעמם לרגע. מבחינה ויזואלית זאת הסדרה היפה ביותר בטלוויזיה ללא תחרות. מבחינת הסיפור? נראה לאן זה ילך בעונה השנייה ואם יש לנו כאן סדרה גדולה באמת או שסתם התלהבנו מהצבעים הזזים. אתם גם רואים את הצבעים, כן?

7. מזל בתולה

אוקיי, מה זה הדבר המטורלל הזה. אין שאלה אחרת שאפשר לשאול כשנתקלים לראשונה ב"מזל בתולה". מדוע הגיבור הוא צעיר שחור בגובה ארבעה מטרים? לא ברור. האם גיבור העל האהוב עליו, שקיים כדמות אמיתית ביקום של הסדרה, הוא אכן גיבור על או פאשיסט בחליפה מטופשת? לא ברור. האם משהו פה ברור? לא ברור. אבל הסדרה הזאת, לא קומדיה ולא פנטזיה ולא דומה לכלום, ברורה מאוד ביכולת שלה לייצר עולם סוריאליסטי, מקורי, פרוע ורגיש שלא מפסיק להפתיע ולא מתפתח בשום שלב בכיוונים קלישאתיים או צפויים מראש. זאת סדרה שכל שניה בה היא הפתעה. זאת סדרה שמפתיע שהיא בכלל קיימת. יכול להיות שהיא קיימת רק במוחנו הקודח ואם כך – ממש סליחה.

6. פוקר פייס

וואי, זוכרים שטלוויזיה היתה פעם כיפית? כי נטשה ליון בהחלט זוכרת. אחרי שהגניבה אותנו עם הלופ של "בובה רוסית", ליון מצליחה לספק עוד סדרה בו היא משחקת פחות או יותר גרסה אחרת לעצמה, ומצליחה בחסות הכריזמה השיכורה לשבות אותנו שוב. ולראות אותה בתפקיד הבלש השחוק שפותר בחוסר רצון (אך בעניין רב) תעלומות היה תענוג של ממש. מה גם שמאוד התגעגענו לסוג הטלוויזיה הזו, שלא מחייבת אתכם לעקוב יותר מדי על העלילה המרכזית, ופשוט נותנת לצופה להינות מהנסיעה. צ'ארלי היתה נהדרת כדמות, ו"פוקר פייס" ניצלה את זה היטב כדי ליצור טלוויזיה לא מורכבת מדי, לא מאתגרת ממש, אבל לחלוטין כיפית ברמות.

5. סוסים איטיים

כבר העמסנו על "סוסים איטיים" לא מעט סופרלטיבים בשתי העונות הראשונות שלה, שבהן כמעט כל פרק היה טוב מקודמו המצוין, ובעונה השלישית המגמה הזאת נמשכת בדרכה להפוך את דרמת המתח והריגול הזאת לאחת הסדרות הטובות של העשור. הרבה מאוד מהקרדיט אפשר לזקוף לזכותו של גארי אולדמן הנפלא, שמגלם את הסוכן ג'קסון לאמב בתצוגת המשחק הטובה ביותר בטלוויזיה כרגע, אבל האמת היא שהסדרה הזאת היא הרבה יותר מוואן-מן-שואו. העלילות הסוחפות שמגיעות מסדרת רבי המכר של מיק הרון, "Slough Horse", הן מופת של חוכמה והידוק בז'אנר והן מחזיקות את הצופה על קצה הכורסה, ויחד עם הקאסט המצוין שסביב אולדמן הולכת ומתגבשת כאן יצירת מופת קטנה, לא פחות. אם החמצתם עד עכשיו – Don't.

4. האחרונים מבינינו

אף אחד לא ציפה שאחת מהסדרות המרגשות והנוגעות של השנה תהיה דווקא מסדרה המבוססת על משחק שבו יורים בזומבים, אבל זה 2023 והנה אנחנו כאן. סיפור המסע של ג'ואל ואלי מתבסס על רעיון כל כך פשוט וקלאסי עד שראינו אותו לפחות בעוד שתי סדרות רק השנה – בעולם קשוח, גבר מבוגר וקהה לחיים לוקח ילדה-נערה למסע מאתגר בו היא תלמד אותו קצת להתרכך. הקלישאה לא מפריעה כשזה עשוי כל כך טוב – החל מבניית העולם (המצולם לעילא), דרך האנושיות הבלתי רגילה (שכתובה למופת) ועד לעלילה המותחת והשיא הבלתי נמנע – זו היתה עונה טלוויזונית מושלמת, ולא במקרה היא מגיעה דווקא מתחום הגיימינג. מה שכן, מאז שראינו אותה אנחנו לא יכולים יותר לאכול פטריות.

3. בארי

שלא תבינו לא נכון, אנחנו מודעים היטב לפולמוס סביב העונה האחרונה והסוגרת של בארי, שיש מי שחושב שסטתה מהמסלול שלה. אנחנו פשוט חושבים בדיוק ההיפך – זה היה הסיום ההגיוני היחיד לסדרה שלא רוצה ליפול בפח של "שובר שורות". לביל היידר בבירור היה חשוב יותר להעביר פואנטה מאשר לספק סוף הוליוודי. למעשה, הפואנטה שלו היתה אמירה על הרעל שבסוף ההליוודי, ולמרות שזה הוציא חלק מהכיף מהעונה האחרונה, היא עדיין מושלמת, וסוגרת באופן מרשים את הסיפור שנע בין הזוהר לדם כמו שמגיע לו – לא בפיצוץ, אלא בלחישה. "או… וואו".

2. הדוב

כמו שכל אומן שפרץ באלבומו הראשון יודע, הרבה יותר קשה להתמודד עם קללת האלבום השני. ובאמת שיש להודות שהציפיות מהעונה השנייה של "הדוב", דרמת המטבח המפלאה של FX, היו גבוהות באופן כמעט ולא הוגן. התאהבנו בכרמי ובעובדי המסעדה בעונה הראשונה והרגישה, והיה לנו רצון לעבור את אותה החוויה הראשונית, אבל מבלי למחזר את הסיפור. זה אתגר בלתי אפשרי, ואיכשהו העונה השנייה של הדוב עמדה בו. הסיפור התרחב, הדמויות התעגלו, החום האנושי רק התקרב והחוויה של "הדוב" נשארה מרגשת ויפיפיה כפי שהיתה במפגש הראשוני שלה, ואפילו הרוויחה עוד קצת. לעזאזל, אנחנו לא בוכים מהדרך של ריצ'י, אנחנו סתם חותכים בצל.

1. יורשים

כאילו שחשבתם אחרת. סדרה צינית לעולם ציני, דרמה שייקספירית שמתמקדת בצומת שבו הכסף, הכוח וחוסר הכבוד נפגשים. משפחת רוי ועלוקותיה נאבקו לאורך 3 עונות בהפכפכות של לוגן וחדלות האישים של ילדי רוי רק כדי להביא את הסיפור לרתיחה מושלמת בעונה האחרונה, עם החלטה דרמטית במיוחד – להיפטר מהראש, ולתת לכל הנחשים לפעול. האקט המרשים הזה, שויתר על נוכחותו הדומיננטית של לוגן, נתן לדרמה מרחב להתפתח באופן משוחרר ומשמעותי משחשבנו, ובאותה תשומת לב עצומה לפרטים הצליחו ב"יורשים" להגשים במלואה את הפוטנציאל שהציגה בראשיתה. מאסטרפיס מעורר מחשבה שמהדהד רחוק ועמוק יותר משאנחנו רגילים בשנים האחרונות, וסדרה שמזכירה שגם בעידן להיטי הסטרימינג, זה לא טלוויזיה, זה HBO.