"אנחנו רוצים חופש, לא סממנים הטרוסקסואליים ישנים". קהילת הגייז נגד הפלומופוביה
פלמופוביה היא האפליה המופנית אל עבר אנשים החורגים מגבולות המגדר שלהם, או במילים פחות מכובסות, גברים ״נשיים״ ונשים ״גבריות״. איך היא הפכה לרעה חולה שהפכה למיינסטרים בתוך עולם הדייטינג ההומוסקסואלי ואיך אפשר לשים לזה סוף?
מהי פלומופוביה ואיך היא נכנסה לנו לחיים? המילה הספרדית "pluma" משמעה נוצה, וכסלנג בספרד משמעה ״סיסי״ או ״נשי״. זו המילה בה מכנים הומוסקסואלים, ועם השנים הפכה להיות מזוהה עם חריגה מגדרית – הן אצל גברים והן אצל נשים. לא מפתיע לגלות שהמילה נכנסה לשימוש תדיר בתקופת מלחמת העולם השניה, אז שלט על ספרד הרודן הפאשיסטי פרנסיסקו פרנקו – מי שביסס את אידאל ה״מאצ׳יסמו״ (הגבר הגברי).
אבל מה הקשר בין סלנג שעבר זמנו לשנת 2017? ובכן, לאחרונה החלו לצוץ באינסטגרם מאות פוסטים תחת ההאשטאג StopPlumofobia. בפוסטים מצולמים גברים ונשים – חלקם בצורה מקצועית וחלקם בסלפי מאולתר – כשאצבעם האמצעית צבועה בלק ורוד בוהק וזקורה לעבר המצלמה. המסר ברור; די להגיד לפרט מתוך קהילת הלהט"ב איך הוא אמור להגדיר את עצמו.
מדובר בקמפיין ללא מטרות רווח שהגה צוות הקריאייטיב הספרדי López Rekarte לכבוד חודש הגאווה, שמטרתו לעורר מודעות – הן בתוך קהילת הלהט"ב והן מחוצה לה – לאפליה המופנית אל עבר אנשים החורגים מגבולות המגדר שלהם, או במילים פחות מכובסות, גברים ״נשיים״ ונשים ״גבריות״. במילה אחת: פלומופוביה.
בניגוד לתנועות המחאה המופנות מהקהילה הלהט"בית החוצה, הקמפיין הספרדי מופנה בעיקר פנימה, אל תוך תוכה של הקהילה הלהט"בית, ובעיקר כלפי סקטור ההומוסקסואלים. כפי שאנו למדים שוב ושוב (אהלן אמיר אוחנה) – זה שאתה מחוץ לארון עדיין לא הופך אותך לאדם סובלני כלפי הקהילה שלך.
בישראל, כמו בספרד, קיימת האדרה והערצה של גבריות מסורתית שבאה לידי ביטוי במרדף ההומוסקסואלי אחריה. המרדף הזה יוצר אפליה בתוך עולם הדייטינג ההומוסקסואלי, מעין הומופוביה פנימית, המבוססת על אותם אלמנטים שהחברה הסטרייטית בעצמה מנסה להיחלץ מהם – סקסיזם ומיזוגניה.
למעשה, כל כניסה מקרית לאפליקציות פופלריות כמו "אטרף" או "גריינדר" בניסיון להכיר דייט פוטנציאלי, מלווה בשלל סיסמאות פוגעניות שמקשטות אחוז גבוה ממסנני החיפוש של גברים. כמו בכל אתר או אפליקצית היכירויות (קחו את ״טינדר״ לדוגמה), גם ב״אטרף״ וב״גריינדר״ קיימת חלונית ה״אני מחפש״. אולי זו האנונימיות הדיגיטלית שגורמת לגברים להחליף את התיאור ״רגיש ובעל חוש הומור״ ל״לא נשיים, לא שמנים, לא מבוגרים, רק מתאמנים״ ובתיאור המנצח ״גבר גברי בלבד״.
"במקום לתמוך באנשים הצועדים איתנו בדרך לחופש, אנחנו מאמצים סממנים הטרוסקסואליים ישנים. אסור שזה יקרה", אמר יוזם הקמפיין מאנקס ריקרקטה למגזין sbs האוסטרלי. ״אנחנו מדכאים מבפנים את השווים לנו״.
הסלידה ההומוסקסואלית מנשיות עלולה להפתיע ומגלמת בתוכה פרדוקס. הרי, על זה נלחמת הקהילה, לא? על החופש להיות מי שאתה – בין אם אתה אוהב גברים ובין אם את אוהבת נשים, בין אם גם וגם ובין אם כלל לא. בין אם אתה צובע את הציפורניים בלק ובין אם אתה לובש שמלה לעבודה, לא? אז זהו, שלא. והכי גרוע – שהיא נעשית במחשכי האינטרנט, מבלי לזלוג לשיח המציאותי בחיים האמיתיים.
הסלידה ההומוסקסואלית מנשיות לא באה לידי ביטוי במצעד הגאווה ולא במופעי דראג. רוב הגייז לא יישבו בשיחת סלון עם החברים ההומואים שלהם ויגידו "אחי, אני שונא נשיים". מה שכן, הסלידה הפנימית מתנוססת, גאה ולא מבוישת, בפרופילים אנונימיים (ולא אנונימיים) באפליקציות היכרויות, בשאלה הרווחת ״אתה נשי?״ ובלגיטימיות של דיבור סקסיסטי, מיזוגני ופוגעני. השיח הזה משאיר את הנחשפים אליו בהרגשה שהם לא עומדים בתו התקן הרצוי והראוי: גבר כמו שגבר צריך להיות, כזה שמלבד העובדה הזניחה שהוא שוכב עם גברים, מציית לחוקי המגדר ולא זולג חלילה למה שנחשב חברתית לנשי.
חשוב להדגיש: זוהי סמנטיקה שאין משמעה "בסך הכל" העדפה אישית לגברים גבריים, אלא בהומופוביה פנימית שבאה לידי ביטוי במשטור מאצ׳ואיסטי הטרוסקסואלי של הגוף וההתנהגות, בבהלה שחלילה לא יהיו מזוהים עם אלמנטים נשיים כלשהם. כלומר – באימוץ מוחלט של הערכים הפטריארכליים שכל כך שבענו מהם. נכי יצירתיים הם אלה שמחפשים גבר גבר אבל "שיהיה פאסיבי", או מבקשים "שנשב לבירה ואף אחד לא יידע שאנחנו שוכבים".
כוחם של הערכים המגדריים עליהם גדלנו בחברה ההטרוסקסואלית חזק כל כך, שהוא גורם למיעוט שנאבק בלי הפסקה כדי לזכות בהכרה וחופש, להפלות מיעוטים אחרים הנמצאים בתוכו ולהפוך אותם לשווים פחות. פלאמופוביה הוא אמנם מינוח ספרדי, אבל אוניברסלי לחלוטין. הוא מתאר רעה חולה שהפכה למיינסטרים בתוך עולם הדייטינג ההומוסקסואלי, שנשארת כמעט סודית ומושתקת מחוצה לו.
כי מה הוא גבר גבר אם לא סטרייט? אולי פלומופוב.