לאלישע בנאי יש מסר למוכר המתנשא מהאוזן. זו העיר שלו

1. דיזנגוף סנטר

יש המון מקומות עם קסם בעיר אבל יש לוקיישן אחד שקסום יותר מכל השאר – דיזנגוף סנטר. לאנשים יש אמונה בכל בכל מיני דברים, יצוריים תבוניים, אנשי לטאה, אלוהים, נבואות, קעקועים על הפנים, פיות ושדונים, דמויות מנגה יפניות וקומיקס, סאונד, רוקנרול, טיולים ומה לא. לכל אלו יש מקום בתוך מבנה אחד שמצליח ליצור אוטופיה/דיסטופיה מוחלטת והמקום הזה הוא הסנטר. כמו שהטבעת האחת חושלה במורדור ותמיד רוצה לחזור לשם – תל אביבי אמיתי תמיד ירצה לחזור אל הסנטר, אל המעברים האפלים, ללכת לאיבוד, להעביר את הזמן בבדיקת חרבות מעץ או נגינה על גיטרות יקרות.
דיזנגוף 50

דיזנגוף סנטר (צילום: shutterstock)

2. האוזן השלישית

נתחיל בווידוי, אני לא אוסף ויניל. לא מרגיש את זה. נולדתי בתקופת הדיסקים. ולכן, התדירות של ביקורי באוזן כלקוח ירדה כי מה שיש זה וינילים, אבל כזמר היא עלתה בגלל האוזןבר. בכל אופן מבחינתי האוזן השלישית זה בטוח אחד מהמוסדות החשובים שקמו תרבותית בתל אביב מחנות הדיסקים הקטנה בשינקין, לווידאו, ואז לדיוידי, מלייבל למועדון הופעות ובר ומוכרים שתמיד אני ארגיש שהם קצת או הרבה מתנשאים עליי (נו הרד פילינגס אוהב אתכם מאד אבל אתם יודעים שה חלק מהעניין). סיפור אחד קטן מהאוזן בשביל העניין, הייתי נער כשיצא "טרון" החדש עם ג'ף ברידג'ס והגעתי די בהתרגשות להשכיר אותו בספריית הווידאו. שאלתי את המוכר אם יש כבר טרון אז הוא שאל אותי אם אני מתכוון לחדש או לזה משנות השמונים, אמרתי לו שאני מבולבל ולא יודע. אז הוא אמר לי "אתה מעוניין לראות סרט ילדים או יצירה שגובלת בווידאו ארט" – זה הסיפור וממני אלייך, אחי, לך תזדיין, ידעת שאני רוצה לראות את החדש.
המלך ג'ורג' 48

האוזן השלישית. צילום: יניב גריידי

3. קולנוע לב – הדינוזאור האחרון

כשגדלתי בעיר לכל קולנוע היה את הסטייל שלו: רב חן, הקולנוע הביתי, הסרט הראשון שהלכתי לראות לבד עם חברים (דאבל טים), הדייט הראשון, מכות ברחבה ביום שישי ויחסי אהבה שנאה עם הכיכר הזאת שמעליו וכל מה שקורה בה; קולנוע הוד בפסאז' שאלוהים יודע מתי מקרינים שם סרטים וזה רק תמיד מפלצות כמו אווטאר ושיט כזה (אהבתי אותו); קולנוע פאר בצפון תל אביב שתמיד היתה שם אווירה של סרט נעורים עם בנות שמתנשאות עליי ובנים יותר מידי גבוהים; וכמובן, קולנוע לב. הקולנוע של האינטליגנטים עם הסרטים הזרים. בתור מטומטם שאוהב אקשן זול, סרטי פנטזיה ואבירים על סוסים – תמיד פחות מצאתי את עצמי שם. לצערי הרב עם הזמן הפורמט הכל כך חשוב ויפיפה הזה נעלם לו אל המסך הקטן והיום את כל הסרטים של כל הקולנועים אפשר למצוא רק בקולנוע לב. אתן ריספקט לדינוזאור האחרון ואמשיך ללכת בכל הכוח.
דיזנגוף 50

כל כך התגעגענו. קולנוע לב (צילום: יחסי ציבור)

4. הסוכה של שוקי המציל במנטה ריי

אין לי מה לספר לכם או לחדש לכם על חוף הים שלנו, לכל אחד יש את הפינה שלו וטוב שכך. אני משתדל כמה שאני יכול בדרך כלל בבוקר של ימי חול להגיע לחוף, לשתות קפה עם חבריי המצילים – אנשי הים התותחים. אם יש גלים לוקח את הגלשן שלי לסשן קל באיזי בצד הצפוני של החוף. לפעמים גם בירה בשקיעה עם נוף ליפו היפיפה – ותודה על זה שאנחנו גרים בעיר הכי טובה בעולם.

חוף מנטה ריי. צילום: shutterstock

5. שוק הכרמל/ הדוכן של מוסא בכניסה לשוק עזה

שוק הכרמל זה הבית, אני גדלתי 200 מטר מהשוק. לעשות קניות על הכיסא אופניים של אמא ואבא, לנגב חומוס פול אצל זכי ביום חורף קר, ג'ינס בחמישים – דגים בהרבה יותר, ירקות ביקר למעלה בזול למטה ומה לא. היום, בתור דרום תל אביבי, אני מתחיל את הכניסה שלי לשוק מלמטה. נותן ראש במים על הבוקר במנטה ריי, עושה קפה קטן וגבינה אצל יוגב בפינת הגבינות ואז עולה למעלה דרך הכניסה של שוק עזה – עם מיץ טבעי אצל מוסא יחד עם שמעון המלך הבלתי מעורער ולאט לאט מטפס את דרכי למעלה דרך השוק.

הסינגל החדש של אלישע בנאי "שביל אופניים" יצא אתמול. בשני הקרוב (27.12) יופיע בנאי ברפי שבתדר. לפרטים נוספים