מקום שהעולם נראה בו נורמלי ובריזה לארוחת בוקר. העיר של דני תובל

דני תובל, מפיק מוזיקלי בינלאומי (Vooz Brothers עם זיו גולנד) ודי.ג'יי עסוק, חוגג בימים אלה 30 (שלושים!) שנות פעילות. לרגל המאורע תתקיים מסיבה בליין הקברט של השלוותה (חמישי, 13.6), בה הוא וקולגות מובחרים ינגנו סטים מגוונים (ווז ברדרס יופיעו לייב) מדיסקו האוס ועד טכנו, עד שעות הבוקר. זו תהיה יריית הפתיחה לסיבוב תיקלוטים בארץ ובחו"ל תחת הסלוגן "30 Years And Still Rising".

>> זאת העיר שלנו: 8 המלצות נהדרות שקיבלנו על תל אביב השבוע

1. שדרות ההשכלה

השדרה הכי אנדרייטד בעיר (בתמונה הראשית). ארוכה, מטופחת, מלאה בדשא וספסלים ומעולה לג'וגינג, לכדורגל, לסתם פיקניק עם חברים, ובקצה ליד דרך השלום יש גם גרפיטי של החיים ואני מת על גרפיטי.

שדרות ההשכלה בשכונת ביצרון (צילום: שלומי יוסף)

2. עלמה ביץ'

הקיוסק הזה שבגב של מאנטה ריי והרצפה בו קצת עקומה, עם האירוח הקרוב של אוריה הבעלים, מוזיקה מעולה בכלל ובטח בסופ"ש כשמנגנים שם די.ג'ייאים מגניבים והאוכל הוא בעצם מהמטבח של מאנטה ריי (או לפחות בהשראתו), אז השניצלונים או ההמבורגר הם סופר פרש והבירה קרה ממש, והעולם נראה פתאום נורמלי לפעמים.

מאנטה ריי או עלמה ביץ', בשביל המרגריטה זה היינו הך (צילום: מאנטה ריי)

3. השובך

פעם הייתה מסעדת השובך, והיא הפכה לקפה השובך שכמעט ונגררתי ונהייתי שותף בו, אבל בסוף אני רק קליינט שנהנה מארוחות בוקר מעולות של שחר לוי השף, שירות איטי אך חינני ובריזה נעימה בפינה נעימה ברמת ישראל. דם המכבים 26

תראו איך הוא מרוצה. קפה השובך (צילום: יחסי ציבור)

4. בלומפילד

כאוהד הפועל תל אביב זה המקדש. שער 5 או 7 (או 8 מאז שאני עם 2 בנים שנצבעו אדום) זה מרגש. אז נכון שבשנה הבאה ימי שישי מקבלים משמעות אחרת אבל לפעמים ירידה היא לצורך גדילה ועלייה. בלומפילד זה הפועל ושאף מכביסט לא יטעה אתכם!

בלומפילד שם ביפו זה הבית (צילום: ליאת סגל)

5. הרצל 16

RTM הם פשוט חבורה שיודעת לטפל באוכל ויודעת לארח. יוצא לי לחטוף סלט מהקפה (בראשון סגור ורק הקפה עובד) או לבוא לצהרים או דרינק בערב, או לדג'דג' באירועים שנעשים במקום. תמיד אני מרגיש בבית ומעיין והצוות הם פשוט אנשים שיודעים לעשות הכל פשוט – אבל הכי מוקפד. מהכוס ששמוגש בה המשקה ועד המוזיקה שיש ברקע. הרצל 16

הרצל 16 (צילום: עידית בן עוליאל)

מקום לא אהוב בעיר

כיכר אתרים. בעצם מקום שאני מאוד אוהב ויש לי ממנו גם זיכרונות כילד שמגיע לסופ"ש בעיר והסבתא התל אביבית האהובה שלו – סבתא ציפי – לוקחת אותו ברגל לקולנוע שחף בכיכר, או דרך הכיכר לבריכת גורדון או לחוף הצמוד. אחר כך כשגדלתי – חלומות על מועדון הקולוסיאום בכיכר, ובכלל פינה מרכזית עם כל כך הרבה פוטנציאל ונוף שהוא חלום שנהיה סיוט של ביב שופכין עם ריח של שתן והזנחה פושעת.

סיוט בריח שתן. דני תובל משקיף על כיכר אתרים (צילום: גלעד משיח)

השאלון

איזה אירוע תרבות מהזמן האחרון סידר לך את הראש או פתח לך את הלב?
התערוכה "שבעה באוקטובר" של זיו קורן במרכז פרס לשלום. הזכיר את מה שאסור לשכוח, דרך העיניים של זיו, שהן באמת משהו מיוחד.

מתוך התערוכה "שבעה באוקטובר" (צילום: זיו קורן)

איזו יצירה נתנה לך כוח, תקווה או השראה מאז פרוץ המלחמה?
עסקים שפתחו דווקא תוך כדי המלחמה והם חשובים לחיי התרבות שלנו בעיר – לדעתי חשוב לתמוך בהם: הבארבי החדש ביפו, מסעדת בראסרי 48 של רותי ברודו או הג׳אנג׳ו של קבוצת טריגר, מועדון הקווסט וכל מקום אחר שנקלע לסיטואציה המטורפת הזו.

לאיזה ארגון או מטרה אתה ממליץ לתרום או להתנדב בזמן הזה?
פורום נשות המילואימניקים. חברה שלנו, אורית מיני, היא אמא ל-4 עם בעל (סהר) שהוא בעלים של שני עסקים ומהשבת הארורה ועד לא מזמן – היה במילואים. היא ועוד נשים הקימו את הפורום הזה. מעט מדי משאבים ותשומת לב מופנים לנשים – האימהות שמנהלות חיים, עבודה, בית ושגרה והן גיבורות לא פחות גדולות מהגברים שעולים על מדים.

מי התל אביבי.ת שהכי צריך להרים לו/לה כרגע? 
כל הדי.ג'ייז התל אביבים שכן, זו העבודה שלהם ומזה הם מתפרנסים, אבל אחרי הקורונה ואחרי המלחמה המזורגגת הזו, הם נשארו עומדים (או רוקדים), לא החליפו מקצוע (למרות שהם ברוב המקרים בתחתית סדר העדיפויות) – ואני חושב שלא רק הם הבינו איזה תפקיד משמעותי יש להם בחיים של כולנו. הצורך להתפרק ולשמוח דווקא כשקשה. רובם הכירו בליינים, אנשי צוות, חברים, קולגות שנרצחו בנובה או בכלל ב-7.10, ולמרות זאת העשייה והמוזיקה הם התרפיה שלהם והמזור של כולם. תמשיכו להרים! כי מה שמוריד, יש כאן בלי סוף.

מה יהיה? 
אין למה לקום בבוקר אם לא נאמין שאחרי כל הרעש, בסוף – יהיה פה דיסקו.