דג מלוח בפינות נסתרות וארכיאולוגיה בסנטר: 5 המקומות של יובל הרינג

כילד ביליתי לא מעט עם אדם שהשפיע עלי מאד: סבא שלי, מרקו פנקס. מרקו היה צייר, סקסופוניסט חובב ומהנדס מזגנים שעלה מבולגריה ליפו וחי את רוב חייו בין שדרות ירושלים לחולון. הייתי מתלווה אליו לא מעט לירקנים, לביציות, קצביות בולגריות, פינות נסתרות מאחורי בתים שמכרו דגים מלוחים וגם לארוחות צהריים במונקה, שהיה עוד בשיאו אי שם בסוף שנות ה-80 ותחילת ה-90. אני חושב שהמאכל האהוב עלי הוא עדיין אורז עם מרק שעועית מעל. לצד איקרה עם בצל, קבב רווי סודה לשתיה ופחית קולה קרה – אני בגן עדן.

אין מקום בעיר שאני יכול לומר שגדלתי בו יותר משכונת מונטיפיורי. חדרי החזרות בהם שרפתי ימים, מועדון הפטיפון על יצחק שדה, שניצלים בפיתה באמצע סשן הקלטות – ובאופן מיסטי לחלוטין – המשרד שלי כיום שנמצא בפינה של התושיה ושונצינו. מונטיפיורי היא מיקרוקוסמוס של תל אביב עבורי – בתים קטנים על שדרות יהודית, אזורי ביניים לא ברורים בהם למדתי לפסיכומטרי, שיפוצניקיות ומחסני לוגיסטיקה לרכבים שמריחות כמו השירות הצבאי שלי כמכונאי, חללים ולופטים חוקיים למגורים באופן גבולי, זולות וחושות לא ברורות שפזורות על גגות, בתי ספר מקצועיים לצד דתיים, חניונים הזויים בהם ספגתי טכנו בתחילת שנות ה-2000, שקשוקות בבגט עם טחינה, חברות הפקה קטנות וכיום גם משרדי הייטק משופצים. בין איילון למנחם בגין, זו שכונה שהיא אני, במובנים רבים, יותר מכל מרכז עיר, פארק או מונומנט.

אולי המקום האהוב עלי בעיר. כשהייתי בתיכון חשבתי שהפתרון הכי טוב לאי היכולת שלי לסבול אנשים היא להיות יום אחד ספרן נרגן, שמחזיר ספרים למדפים עם עגלה, וחי את חייו עם עצמו בין דירה קטנה סובייטית, קו אוטובוס נצחי וספרייה\חללית עתידנית שהפנים שלה מריח כמו ארון בגדים ישן והשקט בה הוא ערך עליון. הייתי מבלה בספרייה הזו הרבה זמן, גם כשלא היו מבחנים. קיוויתי מאד, אפילו עד שנה שלישית של האוניברסיטה, שאיכשהו, למרות ההכרח בפרנסה והסוף ההולך ומתקרב של התואר, שאיכשהו מישהו ירשה לי לא לגדול, לא להמשיך הלאה, ובמקום לבלות את שארית חיי במקום הזה, בו רק העבר נוכח.

כשאני לחוץ אני הולך לדיזינגוף סנטר. זה הנטפליקס שלי. מקולנוע לב לפיל עם המגלשה בתחת, מהמסדרונות הנטושים תמיד לאוקיאנוס המפרומים של הקומה התחתונה, מהימים שהייתי בא לשם לפגוש פאנקיסטים לפני הופעות בזמן אמיתי ועד ביקור השישי הקבוע שלי כיום בקומיקאזה. הסנטר הוא קן פועם תמיד של הצלחה וכישלון זה על גבי זה בשכבות אינסופיות, כמו אתר ארכיאולוגי חי בו חשופים וחיים זה לצד זה כל העשורים יחד. הוא כמו משהו שיובל גורביץ' היה מביא כדוגמה לקפיטליזם מאוחר בספר עם תמונת שחור לבן מגורענת. הוא תמונת המראה של הבחירה היום יומית שלך בחיים מודרניים ולא בפנטזיה הטיפשית של חזרה לטבע – אנשים, רעש, סחר, נסיקה אל על והתרסקות אל ברירת מחדל יום יומית.