קפיטליזם הוא חבר ושופינג זו לא מילה גסה. העיר של מירב רינגל

1. רחוב שערי תשובה

שם נמצא הסטודיו שלי. הוא לא "הבית השני שלי", הוא הבית שלי. יפהפה אך צנוע ותמיד יש חניה וחצר שמלאה בצמחיה שמחברת אותי לטבע, בשולחנות שעיצבתי. דווקא משם, כשהשמיים מעליי, אני עובדת, יוצרת ומנהלת. הדחף היצירתי הראשון שלי הגיע בכלל מכתיבה. גדלתי בבית של אמא דוקטור לספרות ופילוסופיה בבית מלא ספרים ובעיקר שירה, אבל היצירה פשוט הגיעה. ויזואליות באה לי בפשטות כי אני אדם עם חוש פסיכי ליופי. בחצר אני כותבת את האמנות, וכותבת, ומוחקת, ושוב. ואז כשאני מוכנה אני נכנסת לסטודיו ויוצרת אותה בטבעיות. כשאני מביטה בה, זה כמו להסתכל במראה.

"יוגה", בית האמנות גליפס. צילום: יח"צ

הכי מרתקת זו האמנות והכתיבה שבאה מתוך שבר, קונפליקט וסבל. זו האמנות הכי טובה, כי הכאב משותף לכולנו וגם התקווה. כמו הקשת. האנשים שבוחרים בסטודיו שלי, גליפס, מתחברים למשמעות, ליופי ולסינכרון בינהם. מהרגע שגיליתי את האמנות והחיבור בין רוח לחומר, זה הפך למרכז חיי. זו המחלה שלי וזו התרופה שלי.

הסטודיו הוא מקום שמאחד השראה, סיורים, סדנאות שירה והעצמה נשית. כי אני אשה בעולם של גברים שנעה מהסטודיו עד לרצפת הייצור הגברית. אנשים באים לסטודיו אחרי שנים של חיפוש אחר האמנות שיתאהבו בה. צוות הסטודיו הוא הלהקה שלי. הסמל של עבודותיי הוא ציפורים – כוח היחד. כל אחד שעובד איתי הוא טאלנט מלא לב ותשוקה בתחומו. כשאני מגיעה בבוקר לסטודיו לפני כולם (בדרך כלל זה לא קורה, כי אני לא הכי טיפוס של בוקר) ופותחת את האור, משהו בתוכי נדלק.

2. רחוב החשמונאים, שלושה בניינים מרוטשילד

אחד מהחלומות הכי גדולים שלי במשך 17 שנה, כשגרתי בחולון, היה לחזור לתל אביב, למצוא אהבה חדשה ולהקים משפחה. לא היה לי בית בילדותי אז בית בשבילי הוא המקום הכי חשוב בעולם – ובתוכו אהבה ואמנות שמבטאת אותה. בתחילת דרכי יצרתי את העיר הלבנה בשחור. מי היה מאמין שאגור ליד הבימה והפסל של קדישמן.

למצוא בית ליד קדישמן. כיכר הבימה. צילום: לין הורוביץ

 3. דיזינגוף סנטר

זאת הממלכה הקסומה של הבת שלי אמה ושלי. המקום בו אנחנו חולקות התלהבות ילדותית ותום. היא בת 11, ולגלות איתה מחדש את תל אביב בה גדלתי זה הדבר האהוב עלי בעולם. בסנטר היא מצאה חנויות מיוחדות, כמו למשל זו בה היא בוחרת תכשיטים בהשראת סדרות של גיבורות על. אני נדבקת בתשוקה שלה והיא בזו שלי. כי הנה, כמוני היא נמשכת אל אדריכלות הבאוהאוס התל אביבית, זו שבהשראתה יצרתי את העבודה שלידי בתמונה למעלה.

אי שם, מישהי עושה עגילים. דיזנגוף סנטר (צילום: shutterstock)

היא המיני מי שלי בגרסה משודרגת. כולה לב, וסקרנות. מציירת, חוקרת, תלמידה נהדרת, אינטילגנטית וורבלית ואני מאוהבת בה אינסוף. יש לנו שיחות מרתקות. לפעמים אני שוכחת בת כמה היא. היא גדלה בחולון כל חייה. אחרי הגירושים, עברתי גם למענה. מאז, מהפך מטורף. היא תמיד היתה מיוחדת ובשניה וחצי מהמעבר, הפכה לסוג של היפסטרית מרדנית וחנונית יחד, כמוני. תל אביב פתחה אותה – החל מהלבוש, סגנון הדיבור והחשיבה האינדבידואליסטית ועד לחברות המיוחדות שמצאה בעצמה. השבוע הלכנו לעשות עגילים ביחד (שני עגילים מגניבים והיא אפילו מסתפרת לבד כי יש לה וויזן) גם הבת שלי היא אייקון תל-אביבי. כזו שמעדיף לנסוע לבד באוטובוס ולגלות את העיר בעצמו.

COS בקניון גינדי

שופינג בעיניי זו לא מילה גסה אלא ההיפך. זו חנות בינלאומית, והסניף היחיד שלה שם. אני מעריצה אותם. הלבוש שלי מאד מזוקק אך וורסטילי. לא תראו אותי עם בגדים מקושקשים בדיוק כמו הקו ביצירותי. בתור אשת הברזל השחור, אובייסלי שהוא האהוב עליי באופנה. שאנל הביאה את השמלה השחורה הקטנה. ואני זכיתי לנטרל את הצבעוניות ולהביא את האמנות בשחור. מעל הזמן והמקום. תמיד נכון ונצחי. תכלס, אופנה היא האומנות שאנחנו בוחרים ללבוש על הגוף שלנו. מאידך, אני אוהבת במיוחד ללקט מחנויות יד שניה. בעבור החברות שלי הפכתי מנטור של וינטג' כי יש לי עיני רנטגן להוט קוטור במחירים מצחיקים.

לפעמים אני שורפת אחר הצהריים פנוי בשוטטות בין חלונות הראווה. בלהבין מה אני רוצה להגיד באמצעות הבחירה במעיל האוברסייז ובשמלה המונוכרומטית, ואין בי התנצלות על הילוכי האיטי וחסר התכלית. כי מי החליט שכדורים פסיכיאטריים או סגפנות אפקטיביים יותר מהאנדרופינים שעולים לנו מול המראות מפיס ייחודי מעלף? גברים לא ממש מבינים את זה. אני לא מתנצלת על זה, אלא גאה. אנחנו לא ״קורבנות״ אופנה, אלא נשים שיש להן סטייטמנט ומגיע להן להנות ולאהוב את עצמן.

בר הפיקוק

כדי שיהיה לי לאן להתלבש. סתם, לא רק. קודם כל הוא דקה מהבית שלי ברגל. אפילו לרדת לבר הפיקוק ליד הבית עם חברים או פשוט לצאת לרקוד. כי זה הונטיל שלי. אני אחד האנשים הכי עסוקים שאני מכירה, ויש לזה השלכות. אני לא אוכלת מסודר, לא מתפנה לעצמי ומאוד חשוב לי לייצר באלאנס בין כל שכבות החיים. נכון, אני מאד ממוקדת, מטפלת באלפי דברים במקביל ויוצרת בלי סוף. קריירה יו-נו.

כמה טוב שבאנו הביתה. פיקוק (צילום: שלומי יוסף)

מכירים את השיר ״טרילילי טרילילה״? בעיני הוא גאוני. אני לא רק פריקית של מוזות כמו גון לנון, שעכשיו השקתי יצירה בהשראתו, אלא אוהבת הכל מהכל. להיט זה להיט. כי הוא נוגע ברבים. נועה קירל פייטרית ועובדת קשה מאד ואני מכבדת אותה ואילן פלד גאון. אז כדי שאני לא ״ארוץ ואמות עייפה״, כמו בשיר, הכי טוב זה לנקות את הראש ולעשות שמח.

מותר להגיד שאני מאוהבת בכל העיר? החל מהדרום שהוא הדאון טאון המתחדש, דרך לב העיר ועד לצפון הישן בו גדלתי, בצהלה. לפעמים אני פשוט נכנסת לאוטו לסיבוב בתל אביב כי לנסוע באוטו, לשמוע מוסיקה ולהתבונן בעיר זה אחד הדברים הכי מרגיעים, נעימים ושם תמיד באים לי בקלות, כשאני לא מנסה להתאמץ גם הרעיונות הכי גדולים.

בית האומנות של מירב רינגל, Glyphs, משתתף בימי המכירות Shopping IL של גוגל ב-9-10 בנובמבר, במסגרתו תהיה הנחה על כל האתר.