אוכל של בית ומקום לספר בו את הסיפור שלי. העיר של משה טרקה

1. תל אביב

אני מסתכל על תל אביב כמו תייר. הגעתי אליה יחסית מאוחר, אבל בתקופה קצרה הספקתי לקבל מהעיר הרבה יותר כלים להתפתח כאמן מכל מקום אחר. העיר איפשרה לי להזין את עצמי בכל מה שקשור לתרבות בכל המדיומים האפשריים. כשמקום מאפשר לי לדבר תרבות ואמנות בלי להרגיש זר זה מאפשר התמסרות, להיות מה שאתה רוצה ולא יכולת בגלל התפיסה של הסביבה שגדלת בה. כאן האמת שלך יכולה להיחשף ללא פילטרים ומסכות בושה.

אני מכיר הרבה צעירים מוכשרים בטירוף בפריפריה בסביבה שגדלתי בה, ואני יודע שהסיבה שהם לא מצליחים לפרוץ היא רק בגלל הלך הרוח של הסביבה, שנוטעת בהם תחושת בושה וזרות להראות את הצד האומנותי שלהם. זה כואב לראות כישרונות אותנטיים שפשוט הרימו ידיים למרות שאני יודע שבליבם הם אמנים. יש לא מעט כאלו. אני מקווה שיגיע הזמן שאני אוכל לספוג מספיק כדי להעביר את זה הלאה לסביבה שגדלתי בה. זה החזון שלי. להיות ספוג שסופג בתל אביב, להגיע לדרום ושיעשו לי סקוויץ'.

ביום בהיר רואים מכאן. רצועת החוף של תל אביב (צילום: ברק ברינקר)

2. מוזיאון תל אביב

לא גדלתי על מוזיאונים וכל מה שמסביב לזה. לא משנה כמה עשית אמנות, מוזיאונים לא היו נגישים ולכן גם לא צריך לחשוב עליהם. יצור ענק כזה שמרגיש לא שייך וקשור אלינו. אני זוכר את ההרגשה של הפעם הראשונה במוזיאון תל אביב, הבנתי שמוזיאונים הם לא מפלצות. סתם גוש אבן עם חלל ענק שמאפשר לך לטייל בתוכו ולראות אמנות מכל העולם וזה רגיל ובסדר. זו הייתה הרגשה טובה. התחלתי לראות, לחוות ולמלא את הדמיון בכל מה שהחלל הזה הציע לי. פשוט נהניתי, שאבתי השראה ומילאתי את הראש. הסתובבתי בכל החללים כמו ילד.

בדיעבד זה היה מוזר, אולי הרגשתי כאילו אני לא אחזור לשם יותר, אז כדאי לראות הכל. היום אני מסתכל על זה ממקום אחר, ממקום שצריך לראות במוזיאון גם אמנות שחורה של אמנים פעילים בארץ. אנחנו נמצאים בזמן ותקופה שיש לאמנים ישראלים ממוצא אתיופי פרספקטיבה שהיא אחרת ואני חושב שצריך לתת לזה מקום גם במוזיאון תל אביב. מקווה שזה יקרה כי זה רק יכול לתרום לשדה האמנות בארץ. שאול המלך 27

גוש אבן עם חלל ענק בתוכו. מוזיאון תל אביב לאמנות (צילום: שאטרסטוק)

3. חלל התצוגה שבזי 58

את חלל התצוגה שלי בשבזי 58 פתחתי לפני שלוש שנים. אחרי כמה שנים בתל אביב נוכחתי שאני לא מצליח לספר את הסיפור שלי. אוטודידקט שחור שנחת כמו חייזר, דבר שהיה זר בנוף האומנותי בתל אביב ובכלל בארץ. התחלתי לחקור והבנתי שחסר, או יותר נכון לא קיים מקום שיאפשר לי לספר את הסיפור שלי. לי זה הרגיש כמו שדה מוקשים. והיה קושי לספר. במקום ששיתופי פעולה יזינו לפעולה נוצר מצב הפוך שלא חושף אותי בצורה אותנטית. ולכן החלטתי לעשות פעולה. הבנתי שרק אני אצליח לספר אותי, והחלטתי לפתוח חלל תצוגה שמציג את העבודות שלי. שם אתפוצץ ואחשוף את עצמי בלי פילטרים על ידי שיח ועל ידי במה ופעילויות לאמנות עכשווית של ישראלים ממוצא אתיופי, בכל המדיומים, ולא רק באמנות פלסטית.

השיא היה שנה שעברה באירוע שנקרא "סגדאהון" אירוע שבו אירחתי אמני מחול מודרני, צילום, שירה, קולינריה ועוד. למה בנווה צדק ולא בקרית המלאכה או בפלורנטין? זה סיפור ארוך, אבל בקצרה, רציתי מקום שיעורר עניין, מקום לא צפוי מקום שיאתגר את הסטראוטיפים שקיים בכולנו. מקום שיאתגר את הסטראוטיפ שבי. מקום כזה שיכול לייצר אנרגיות בעצם הקיום שלו. אקט אמנותי שיגרום לאוזניים ועיניים קשובות. הכוונה הראשונית הייתה לפתוח חלל פופ אפ ולפעול מספר חודשים. היום המקום קיים 3 שנים. אני מזמין את כולם לעקוב ולבקר.

הסטודיו של משה טרקה ברחוב שבזי. צילום: באדיבות האמן

4. באלינג'רה

זו מסעדה של חברה טובה שלי, פנטה המלכה, שהחזון שלה זהה לשלי – רק בתחום הקולינרי. היא פתחה מסעדה אתיופית בכרם התימנים. האוכל המסורתי האתיופי הולך ונעלם. מאוד מאוד קשה להכין אותו ומי שיודע להכין אותו הן הסבתות והאמהות. החבר'ה הצעירים לא מכינים. אין להם זמן לזה. ההכנה דורשת שלושה ימים של החמצת הבצק. זה תהליך מורכב. הדרך היחידה היא להביא מההורים אוכל, אבל גם את זה אני לא תמיד מספיק, אז המסעדה מאפשרת לי את זה כל כמה שבועות. המסעדה גם מנגישה את המאכל שלא מוכר והסטיגמות רחוקות שונות אור מהקולינריה העשירה של המטבח הזה. הקהל במסעדה מאוד מגוון ויפה לראות את הפתיחות של החברה. רואים שלגבי הקולינריה האתיופית יש שינוי לטובה ויש יותר אנשים שמבקשים לדעת וגם כמובן לאכול. האוכל טעים, האווירה אש, ממליץ מאוד. וזה גם קרוב לחלל תצוגה אז אפשר לקפוץ אחרי או לפני. מלן 4

אוכל אתיופי מסורתי כהלכתו. באלינג'רה (צילום מתוך עמוד האינסטגרם)

5. מתחם קרית המלאכה

באזור הזה יש מפעלי יציקות ושם הייתי יוצק ועושה עבודות פיסול ולפעמים זה נמשך עד חצות. בבקרים בקושי אפשר לחנות שם ופתאום בלילה המקום משתנה וחי בצורה אחרת: בשעות האלו הגלריות והסטודיואים שפועלים שם קמים לתחייה. המוזיקה מתנגנת מאולפני ההקלטות וכל מיני טיפוסים מעניינים מסתובבים. אני חושב שמאוד מעניין בלילה ושווה לבוא לבקר שם ופשוט להסתובב ולעבור מגלריות לסטודיואים בלי להיבהל מהמעטפת.

ציור הקיר של אורן פישר לגרינפיס בקריית המלאכה. צילום: רעות ברנע

>> בימים אלה מציג משה טרקה ביריד האמנות "צבע טרי", יחד עם האמניות סופי ברזון מקאי ולילי כהן פרח-יה, באוצרות שלומית אורן ולילך שמול. נמל יפו, מחסן2, 30.5 – 4.6

משה טרקה, הגברת והמלצר. צילום: יובל חי