אאוטסיידרים ואיים של שפיות. זאת לא העיר של נועם שוסטר אליאסי

זו ממש לא העיר שלי. זו עיר ששונאת עניים, חלשים, העיר ששונאת את דרום העיר שלה ובטח ובטח את ערביי יפו שלה.
זו עיר שלא רוצה אותנו כאן. אני שאלתי את המארחת – היא לא רוצה אותנו כאן.
אבל בעיר הזו יש לי את כל האאוטסיידרים שלי איתי. את כל האנשים שמוכנים לחיות בתוך אתר בנייה, בדירה חצי מפורקת ולשלם על זה המון המון רק בשביל התקווה הקלושה שנמשיך להיות ביחד ולעשות הרבה דברים בלתי אפשריים. יש כל כך הרבה יצירה, התנגדות ועשייה בעיר הזו, על ידי אנשים כל כך מדהימים, שלפעמים אני ממש משוכנעת שזה לא מגיע לה. העיר הזו עושה הכל כדי שלא נהיה כאן ואנחנו עדיין מתעקשים להיות כאן.

לא פלא שקשה מאוד למצוא מערכת יחסים אינטימית ויציבה בעיר הזו, אנחנו רגילים לפירורים, היא מציעה לנו פירורים או סלט עדשים מונבטים ב-63 שקל ואנחנו לוקחים. לפעמים כשעוברות לידי בנות עם שיער בהיר שרוכבות ממש מהר ובקלילות על האופניים שלהן לאנשהו, אני כל כך מתפעלת מהעיר שהן גרות בה. הן יודעות לאן לנסוע, היא יודעת לאן היא נוסעת, היא יודעת איפה לשבת, עם מי הכי כדאי לשבת והיא נראית כאילו היא ממש צריכה זמן לעצמה, פרצוף כזה של כוסית בדיכאון שמגלגלת טבק ממש טוב. אנחנו לא גרות באותה עיר. אני לא יודעת עם מי יושבים, לאן יוצאים, ניסיתי לרכוב על אופניים פעם כדי להרשים איזה אקס ותוך יומיים שברתי את כל כף הרגל.

אז טיים אאוט חמודים שלי, זו לא העיר שלי, וזו לא העיר של אף אחד שאני מכירה, כי אני לא מכירה אנשים עשירים עם ירושות ושיער בלונדיני מתנופף ברוח. אבל בתוך העיר הזו יש כמה מקומות שאני אוהבת מאוד, שמזכירים לי שאאוטסיידרים תמיד ימצאו אחד את השנייה ושבתוך הר של קפיטליזם ועיר לבנה מאוד תמיד נמצא כמה איים של שפיות:

1. תרבות של סולידריות

בית של סולידריות. זה המקום שמרגיש לי כמו בית, זה התחיל כארגון של עזרה הדדית בזמן משבר הקורונה והתפתח להיות הרבה מעבר לזה. אין לי מספיק מקום פה כדי להסביר את המשמעות של המקום הזה בשביל המון אנשים מסביבי. אני תמיד צוחקת על המנהלות – דידי ועלמה – שהן יכולות לפרסם בסטורי שהן צריכות עזרה עם ציאניד והן ימצאו מתנדבים שימצאו להן מתחת לאדמה הכל. אין דבר שלא קורה שם. זה התוכן הכי מעניין ומגוון שיש. זה מרחב בטוח שם אני מנסה המון מהחומרים שלי לפני שהם יוצאים לעולם האמיתי של ההופעות. אני נדהמת לגלות איך ערימה של אנשים מצליחים לעשות כל כך הרבה טוב, גם בעוד 500 שנה העירייה לא תדביק את ההישגים שלהן. דרך יפו 9

מארזי מזון לנזקקים בימי הקורונה. תרבות של סולידריות (צילום: מערכת טיים אאוט)

2. מסעדת סלימי

ההורים שלי עזבו ללונדון לשנה. תמיד התנשאתי על תל אביבים שצריכים את שוק לוינסקי בשביל אוכל פרסי "אותנטי", אמרתי יש לי את זה אצל אמא לפחות פעם בשבוע מה אתם מתלהבים. והנה השנה אמא שלי לא הייתה באיזור ואני אמנם מבשלת מעולה, אבל הכי קרוב לטעם של אמא מצאתי אצל סלימי בשוק לוינסקי ומה יותר טוב מלשבת באמצע היום במסעדה שהיא באמת, בלי שום מאמץ יתר, מסעדה משפחתית אמיתית. לקבל איך שאת מתיישבת על השולחן את צלחת הריחן שפותחת לך את התיאבון ולהמשיך לחורשט סבזי וגונדי ולקנח עם הסוף של הסיר אורז הקריספי טהדיג. יאמי. תודה אלוהים שנולדתי פרסייה. מי צריך חומוס, סתם ממרח ממוצע. נחלת בנימין 80

כל האימפריה הפרסית בצלחת. גונדי של סלימי (צילום: אנר גלם)

3. שם טוב פירות וירקות

ביפו על שדרות ירושלים נמצא הירקן שם טוב שהמילים "יוקר המחייה" ו"קפיטליזם" עוד לא הגיעו אליו. בחיים שלי לא ראיתי ירקות ופירות יפים וטעימים כל כך במחירים כל כך טובים. יש לו את כל הדברים שאין לסופרים המגעילים והיקרים, הוא איש טוב עם עיניים טובות שיודע מה טוב. אני אוהבת להיכנס לשם, לבחור דברים מיוחדים וריחניים ולהרגיש שלמישהו אולי אכפת מאיתנו, וזה לא יקר מדי ולא אורגני מדי ולא ניצות ולא דובדבניות. פשוט שם טוב. שדרות ירושלים 57

4. כאבכה

משפחה פלסטינית מהצפון שהביאה את המטבח שלה לככר קדומים ביפו. די אין לי כוח להיות שמאלנית מעצבנת שמספרת לכם על המקום הזה, אבל אין הרבה מקומות שווים לאכול בהם ביפו, ומה לעשות שאני קצת מאוהבת באיאד ובכל המשפחה הזו, שאפילו המציאו קינוח על שם אמא שלהם המהממת. מה לעשות שיש להם מיקום מושלם, עיצוב מושלם, אוכל ברמה והכי חשוב כיסוני שוש ברק שלא ברקקקק השטן. יאמי. תשתו עראק ותדמיינו שהתחת השמאלני שלכם בביירות. כיכר קדומים 6

אתם בביירות עכשיו. כאבכה (צילום: אפיק גבאי)

5. אל חילווה מרקט

על רחוב יפת – קשה לקרוא למקום הזה "חנות". אם נכנסת – בגדול הלך עלייך. כל פריט יותר יפה מהשני ואז את מתחילה לדבר עם בעלת החנות ובכלל הלך עלייך. מדובר בתופעת טבע, עין נדירה שהצליחה לקבץ לחנות אחת את כל מה שיפה – תכשיטים, כלי בית, ולכל דבר יש סיפור מאחוריו, נכנסת לקנות משהו יצאת עם סיפור על קואופרטיבים מטורקיה ועד חברון. את מגלה עולם של מעצבות ופריטים שהוא באמת נדיר כי אדרייה, בעלת החנות פשוט הביאה לחנות שלה ביפו את כל הדברים היפים ממעצבים שהיא אוהבת ויוזמות שהיא מאמינה בהן. אני אפילו לא יודעת איך לתאר את החנות הזו כי גם ללכת לעשות בה סיבוב וללמוד על כל העסקים הקטנים והעיצובים שהיא מצליחה להביא לחנות הזו זו חוויה. אולי היא צריכה לגבות תשלום גם בכניסה. רעיון. יפת 32

>> הקומיקאית נועם שוסטר אליאסי תופיע הערב יחד עם תאמר נאפר במופע משותף חד פעמי של סטנדאפ וספוקן וורד במסגרת פסטיבל הוויה בתיאטרון יפו. אם לא היו לכם תוכניות להערב אז הנה יש לכם, ואם היו לכם אז תבטלו אותן דחוף ותתארגנו מחדש. פרטים וכרטיסים כאן.