מגיע לקפלן בכל שבת. כמה שצריך. זאת העיר של ניר ברגמן

1. אולפני אדיט

אולפני העריכה "אדיט" ממוקמים כבר למעלה מ-20 שנה במתחם גן החשמל. הקירות מתקשים להכיל את כמות הפוסטרים הממוסגרים של יצירות הטלוויזיה והקולנוע שנערכו כאן. טיפוס בארבע הקומות של הבניין התלאביבי היפה הזה הוא כמו טיול ברחבי היצירה הישראלית. בחודשים האחרונים, בגלל העבודה האינטנסיבית על הפרקים האחרונים של "שישה אפסים", אני פחות או יותר גר באדיט ובאמת המקום הוא בית, וככה הוא מנוהל על ידי סאשה פרנקלין וטליה גושן, זוג בחיים ובעסקים. טליה גם מנהלת בערך 40 קבוצות מחאה שונות ובאדיט נערכים בהתנדבות רבים מסרטוני המחאה. כשאני מטפס במדרגות אדיט אני רואה גם את הפוסטר הדהוי של "כנפיים שבורות", גאה שהוא מהוותיקים על הקירות, נזכר שהסרט נערך כשאדיט עוד היה בית עריכה קטן ברחוב גולדברג. היינו צעירים ותמימים. ברזילי 1

2. שה שנטל

מטר מאולפני אדיט יש קפה קטן שממש קל להחמיץ אותו וחבל. תמצאו בפנים את שנטל, בעלת המקום וקרוב לוודאי שכל מי שיעזור לה יהיו בני משפחתה המקסימים. הכל בניחוח צרפתי, אפילו מפיות ניגוב הידיים. בקומה למעלה, פעם בחודש, יש ג'אז לחובבי הז'אנר. הקפה מצוין והכל טעים ובמחיר ידידותי. אני אוהב להגיע כשעוד ריק (שנטל פותחת ממש מוקדם) ואז לאתגר את הצרפתית העלובה שלי ולהזמין קפה וכריך בצרפתית. שנטל מתקנת אותי עד שאני מצליח ואז אני מרגיש כאילו אני במאי צרפתי כזה, יושב לי במארה או ברובע הלטיני ומזמין אמריקנו. בונז'ור. מקווה ישראל 3

כל במאי שרוצה להיות צרפתי צריך קפה כזה. שה שנטל (צילום: עפעת רוזנברג שרז)

3. שפת המדרכה

היה איזה רגע שהסתכלתי על איזה רחוב, לא זוכר איזה, ופתאום הרגשתי איזה שקט בעיניים. זה היה הכי מוזר כי הרחוב היה בשיפוצים ורועש מאוד. פתאום הבנתי שאין על שפת המדרכה סימונים באדום לבן. זה קורה עכשיו בלא מעט מקומות בעיר. פשוט מציבים שלט שמסמן אם מותר או אסור לחנות. זה ממש נעים לעין בעיקר כשאתה מדווש על שבילי האופניים הירקרקים שממלאים את העיר.

בלי צבעים יותר נעים. שפת מדרכה בתל אביב (צילום: שאטרסטוק)

4. פורט סעיד

לנויה אורן שיצרה וכתבה את "שישה אפסים" ולי, היה מנהג קבוע כזה שכשמסיימים כתיבה של פרק ומשגרים אותו לתגובה מהתאגיד, חוגגים בפורט סעיד. נויה הייתה מתלבטת קצת אבל תמיד מזמינה בסוף מסבחה לימה. אני הייתי מזמין כל פעם משהו אחר. אני לא מכיר את אייל שני באופן אישי אבל אני מחבב אותו דרך האוכל שלו. יש בו משהו כזה פרוע ומלא חיים. לעולם הפורט יתחבר לי אל נויה, אל ההתרגשות שלה שהסדרה שלה תיכף עולה ואל ההתרגשות שלה מהמסבחה לימה שלא פחתה מעולם. הר סיני 5

פרוע ומלא חיים. פורט סעיד (צילום: דין אהרוני רולנד)

5. קפלן

כשאני כותב את השורות האלה למדור "העיר שלי", אני מבין כמה התפיסה הבטוחה שלי שזו העיר שלי השתנתה. אני חושש לעתיד כאן, מתגעגע לתקופה אחרת ומציץ בקנאה בחברי למקצוע שמצאו אלטרנטיבות במקומות רחוקים עם שפות אחרות ומדרכות אחרות. עבורי אין באמת אלטרנטיבה. הצרפתית שלי לא תוביל אותי לצרפת והאנגלית לא לאמריקה ולא אטעם את הפורט של אייל שני בניו יורק. אני מגיע לקפלן בכל שבת. כמה שצריך.

כל שבת. כמה שצריך. עד שננצח? מחאת הדמוקרטיה בצומת קפלן-עזריאלי, 25.2.23 (צילום: אור אדר)