הפיל שרצה להיות הכי

הפיל, בני אפריים 276, 6487570־03, כל יום 12:00־24:00

אכילה וספורט הם הפכים מוחלטים – העיסוק הראשון צובר קלוריות ואילו השני שורף אותן. זה משויך לכפתור האינפוט וההוא לאאוטפוט. אבל כשזה מגיע לכתיבה, נדמה ששני התחומים הללו חולקים בדיוק את אותם מאפיינים. עיתונאי אוכל ועיתונאי ספורט יגלשו תמיד להתלהמות, להגזמות פראיות, לסופרלטיבים לא מציאותיים ולמכות חסרות רחמים מתחת לחגורה. שני התחומים חולקים חיבה מופרזת לקלישאות נבובות. בספורט אלה יהיו "לא עמד בלחץ" או "כדורגל משחקים 90 דקות", ובגסטרונומיה "לא מתפשרים על חומרי הגלם" או "מנה מנצחת לא מחליפים". אחת הקלישאות הנפוצות ביותר בתחום הכתיבה על מסעדות היא השימוש המוגזם במילה "מוסד". בדברי הימים הקצרים של המסעדנות התל אביבית הוכתרו כבר מאות מסעדות על ידי כותבים שונים ומשונים כ"מוסדות". מיותר לציין שחלק גדול מאותם מוסדות כבר לא איתנו יותר לאחר שהם נסגרו ומסעדות חדשות ואופנתיות "הוקמו על חורבותיהם" (עוד קלישאה הכרחית). אבל יש בסיפור הזה גם יוצאים מהכלל. קחו למשל את מסעדת הפיל. זוהי המסעדה היחידה בארץ שעל שמה נקרא צומת רחובות באופן רשמי. כמו כן, זוהי אחת מהמסעדות היחידות שמוקדש לה ערך מקיף בוויקיפדיה. אפילו מסעדות, סליחה, מוסדות, כמו יועזר או מול ים, לא זכו לכבוד הזה.

זה הולך ככה: בשנת 1948 רכש פולני בשם משה אגסי 4.7 דונמים של אדמה ובנה עליהם בית באזור נידח שהיה שייך לאנשי השבט הבדואי אבו קישאק. 16 שנה מאוחר יותר החליט אגסי להקים בקומת הקרקע של הבית מסעדת דרכים שבחזיתה הוא בנה מנגל ענק בצורת פיל, עם חדק ששימש כארובה דרכה היתמר העשן הריחני ואותת לבאי המסעדה על פעילותה. האגדה מספרת שהפסל הוא זכר לתקופה שבה הוא עבד בגן החיות הקטן בתל אביב. לאחר שפיל אפריקאי מחץ למוות את אחד העובדים, ביקשו השוטרים הבריטים לירות בו, אך אגסי הגן על הפיל בגופו ומנע את מותו. ריספקט. שנות ה־70 היו שנותיה הגדולות, כשבכירי המשק וקציני צבא בכירים משכונת צהלה נהגו להיפגש בה ולעשות בדיוק את מה שהם עושים היום: לקמבן קומבינות תוך שהם בולסים סטייקים. אך הימים הלא תמימים ההם חלפו. הפיל החליד, בחצר הגדולה פשטה עזובה, בריכת הברווזים יבשה, והבכירים הלכו לקמבן את ענייניהם במסעדות נוצצות יותר. גם לאחר שדעכה קרנה, בניו של אגסי האב המשיכו להגיש את אותו התפריט, כשההתמחות הייתה בשר על הגריל. אך גם לנוסטלגיה יש את הגבולות שלה. לאחרונה בישרו העיתונים הכלכליים על עסקה נדל"נית לפיה, מכרו בני משפחת אגסי את המתחם לחברה קבלנית גדולה תמורת חלוקת רווחים. מישהו עשה את החישוב שכמה דירות פנטהאוז בצהלה הן עסק שווה יותר מצלע חזיר בפיתה.

כך מצאנו עצמנו, צדוק המשורר ואנוכי, עומדים השבוע מול הפיל המיותם בחצר ומזילים דמעה. פחות על מותה הקרוב של המסעדה, אלא יותר על העובדה שלנו לא היה סבא חכם שקנה אדמה מבדואים בכמה גרושים. עם כל התשוקה לנוסטלגיה צריך להניח את הדברים על שולחן הפורמייקה: ליהנות היום במסעדת הפיל זו משימה די קשה. את החצר המוזנחת כבר הזכרתי, אבל גם הישיבה בחלל הפנימי היא חוויה די עגמומית. זה מתחיל בעמידה בשלב ההזמנה. בדומה לסטקיות אחרות בז'אנר (כמו פונדק אסא למשל) בפיל אין מלצרים. את הבשר יש להזמין בדלפק, ולאחר מכן ליטול מגשית פלסטיק מצ'וקמקת ולבחור סלטים. המבחר מצומצם: חומוס, טחינה, סלט תורכי, חצילים בעגבניות, מיני חמוצים וסלט ירקות עייף שממתין בגסטרונום לגואל. שלב הניגובים וההמתנה לבשר מאפשר להתרווח ולספוג מעט מהאווירה. זוהי ללא ספק ישראל הישנה. ניכר שרוב הלקוחות נדבקו לשולחנות אי שם בשנות ה־60 ואיבדו יכולת התנגדות. התנהגנו כבני המקום ובהינו במסך הפלזמה – האביזר המודרני היחיד כאן. לרגע היה נדמה לי שהבחנתי בנדיה קומנצ'י על המקבילים. אבל עד שהוצאתי את המשקפיים נקראתי להביא את הבשרים. הסטייקים הלבנים נצלו בדיוק למידה הנכונה, אך התבלון – אבקת מרק עוף וכמון, פגע בהם. אני מעדיף את החזיר שלי "לבן על לבן" – כלומר סטייק, מלח ושום כתוש – ללא משחקים אוריינטליים מיותרים. לעומת זאת הקבבים, בסגנון רומני קלאסי, היו מצוינים. מה שאי אפשר לומר על הצ'יפס הדקים והסמרטוטיים. לאחר עוד כמה תרגילי מתח רומניים, רותקנו אל הקרקע באמצעות התרגיל השחוק ביותר בספר: קרם בוואריה ומוס שוקולד סינתטיים. שלוש כוסות קפה שחור דלוח ממחם הוציאו אותנו לצומת עם רגשות מעורבים. אומרים שפילים עוזבים את העדר כדי למות לבד. אבל המוות של הפיל הזה לוקח איתו לקבר את כל שנות ה־70.

התענוג

אוכל: סטיקייה ישראלית

מחיר: בינוני

שירות: אין

שירותים: מוזנחים

חניה: בשפע

חשבון

סטייק לבן 60 ש"ח

קבבים 50 ש"ח

סלטים

קרם בוואריה

4 שליש בירה גולדסטאר

סה"כ: 265 ש"ח