השילוש האופנתי הקדוש
על שלוש עורכות עומד העולם האופנה - הטובה, הרעה והמוזרה. הסיפור מאחורי עלייתן לגדולה של שלוש עורכות האופנה החשובות בעולם
קארין רויטפלד
מלכת השיק הצרפתי, קארין רויטפלד, נולדה ב-1954 בפריז, צרפת. כביתו של מפיק הסרטים הרוסי ז'ק רויטפלד היא גדלה בסביבה בורגנית ברובע ה-16 של פריז וכשהייתה בת 18 התגלתה על- ידי עוזר צלם ברחוב והחלה לדגמן להפקות אופנה קטנות. שלוש שנים אחרי כן נשכרה כסטייליסטית למגזין "Elle" הצרפתי. בן זוגה, כריסטיאן רסטוין, החזיק במותג "Equipment" ובמשך כמה שנים רויטפלד, שלא נאלצה להתפרנס, עסקה בעבודות סטיילינג מזדמנות וגידלה את שני ילדיהם, ג'וליה ו-ולדימיר.
ב-1990, כשעבדה רויטפלד כסטייליסטית, בתה ג'וליה דגמנה למגזין "ווג במביני" האיטלקי. את ההפקה ביצע צלם האופנה הנודע מריו טסטינו, שחבר לרויטפלד והמשיך לעבוד איתה תקופה ארוכה בצילומי פרסומות, כמו גם הפקות ל"ווג" הצרפתי והאמריקאי, מגזין "גלאמור" ו"The Face" (שנסגר מאז). ב-1994, כשטום פורד מונה למנהל אמנותי ב"גוצ'י", המעצב הנודע ביקש במיוחד מרויטפלד לייעץ לו והיא המשיכה לעשות כך גם כשעבד ב"איב סן לורן" על קולקציות "Ready to Wear". בסוף שנות ה-90' עבדה רויטפלד ב"ווג" האמריקאי כסטייליסטית, תחת אנה ווינטור, ממנה למדה רבות על התנהלות המגזין.
ב-2001 הציע לה ג'ונתן ניוהאוס, נשיא הוצאת "קונדה נאסט" העולמי, להיות עורכת "ווג פריז". רויטפלד טוענת שזה מעולם לא עניין אותה אך מאחר והיא תמיד מחפשת חידושים היא הסכימה להצעתו. במהלך עשר שנותיה כעורכת ראשית במגזין היא המשיכה לעבוד כסטייליסטית והייתה מעורבת כמעט בכל הפקת אופנה שצולמה לו, כמו גם בפרסומות שהוצגו. הפקות האופנה שלה ידועות כפרובוקטיביות ונוטפות סקס, ביניהן הפקת האופנה מ-2006 שנקראת "Glamour Bondage" שהציגה את הדוגמנית קארן אלסון קשורה, הפקה מ-2007 "Baptême en Diable" המציגה את קוקו רושה כאחוזת דיבוק, ההפקה "No Smoking" מ-2009, במסגרתה מצולמת הדוגמנית לילי דונלדסון כאישה המעשנת בהיריון וההפקה "Festin" מ-2010 עם הדוגמנית המלאה קריסטל רן שהוצגה כשהיא זוללת מכל הבא ליד.
במרץ 2011 יצא גיליון "ווג פריז" האחרון בעריכת רויטפלד. באוקטובר של אותה השנה הודיעה על הקמת מגזין אופנה חדש "CR Fashion Book", שמתפרסם פעמיים בשנה. הגיליון הראשון שפורסם בקיץ 2012 עסק בלידה בעקבות לידת הנכדה הראשונה שלה והציג בשער כפול תינוקות וגורים. למרות שרבים מחבריה הצלמים והדוגמניות כבולים בחוזים ל"ווג" ולא יכלו להיות חלק מהפקת המגזין החדש, הצליחה רויטפלד לגייס כמה שמות גדולים לגיליון הראשון, בין היתר קרל לגרפלד שצילם את לינדה אוונג'יסטה וסטפני סימור, טום פורד שכתב וצילם הפקה בעצמו וגם שתי השחקניות אן התאווי וקריסטין דאנסט שכתבו כל אחת טור.
אנה וינטור
אנה וינטור מוכרת לרוב העולם בזכות מריל סטריפ, ששיחקה את בת דמותה בסרט "השטן לובשת פראדה". היא נולדה ב-1949 בלונדון לאלנור טרגו בייקר וצ'רלס וינטור, עורך העיתון "Evening Standard". אביה נהג להתייעץ עימה לגביי העיתון וכיצד להעלות את הפופולריות שלו בקרב צעירים. וינטור למדה בבית הספר לבנות North London Collegiate School שם מרדה בקוד הלבוש כשקיצרה את החצאית החומה של מדי בית הספר.
כשהייתה בת 14 בלבד הסתפרה ומאז לא שינתה את התסרוקת המזוהה עימה, שנקראת כיום בפשוטת "בוב". שנה אחרי כך אביה סידר לה עבודה בבוטיק הנחשב "ביבה" (Biba). ווינטור עזבה את בית הספר והחלה התמחות בבית האופנה "הרודס" וכן שיעורי אופנה בבית ספר קרוב לפקודת הוריה, אך היא פרשה בגיבוי הטענה "או שאתה מבין באופנה או שלא". אחד מבני זוגה המבוגרים (והמקושרים) היה ריצ'רד נוויל, מעורכי המגזין האלטרנטיבי "אוז" (Oz) ו-וינטור נהגה לבלות במשרדי המגזין, שם הכירה את עבודת העורך ותהליך הפקת העיתון.
ב-1970 "הארפרס באזאר" התמזג עם המגזין "קווין" והפך ל"הארפרס אנד קווין". וינטור החלה לעבוד כאחת מעוזרי העורך כשלחבריה במערכת סיפרה שהיא רוצה להיות עורכת "ווג". בעזרת קשריה היא גילתה את הדוגמנית אנאבל הודין, שלמדה בבית ספרה, ובעזרת הקשרים של אביה השיגה צלמים ידועים כמו הלמוט ניוטון להפקות ייחודיות במקומות נחשבים. ב-1975, אחרי מחלוקות בינה לבין עורך המגזין הטרי מין הוג, עזבה וינטור לניו יורק.
בתפוח הגדול עבדה במגזין "הארפרס באזאר" כעורכת אופנה זוטרה ופוטרה לאחר תשעה חודשים בגלל הפקות האופנה החדשניות שלה. בן זוגה, העיתונאי ג'ון בראדשואו, עזר לה להשיג את משרתה הראשונה כעורכת אופנה במגזין "ויווה", מגזין לנשים מבוגרות שייסדה קת'י קיטון, אשתו של מו"ל "פנטהאוז". בגלל קשר זה, וינטור כמעט ולא הזכירה את עבדותה במגזין, ובדף הערך שלה ב-"ווגופדיה" לדוגמה תקופה זו לא מוזכרת כלל. משרתה שם אפשרה לה להחזיק לראשונה עוזרת אישית ולהציג מוניטין של בוסית קשוחה ותובענית. אחרי סגירת המגזין לקחה וינטור פסק זמן מהעבודה וחילקה את זמנה בין ניו יורק לפריז.
ב-1980 שבה לעבוד, הפעם כעורכת האופנה של מגזין "Savvy" שפנה לנשים קרייריסטיות, אותו קהל יעד שקיוותה לכוון אליו כעורכת "ווג". שנה אחרי כן מותנה לעורכת האופנה של מגזין "ניו יורק" שם הפקות האופנה המודרניות שלה זכו לתשומת לב. עמית לשעבר אירגן לוינטור ראיון עם עורכת "ווג", גרייס מיראבלה, שהגיע לסיומו ברגע שוינטור אמרה למיראבלה שהיא מעוניינת במשרתה.
אלכס ליברמן, עורך הפקה בחברת ההוצאה לאור "קונדה נאסט" (המוציאה לאור של המגזינים "ואניטי פייר", "דבליו", "גלאמור", "ג'י קיו" וכמובן "ווג") שכנע את ווינטור להצטרף ל-"ווג" במשרה חדשה שנוצרה עבורה – מנהלת יצירתית (Creative Director). מכיוון שהגדרת תחומי האחריות לתפקיד הייתה מעורפלת שינתה וינטור פרטים בעיתון ללא ידיעת העורכת, אותה גרייס מיראבלה, דבר שגרם לחיכוכים בינה לבין חברי מערכת אחרים. שנתיים אחרי כן, ב-1985, השיגה וינטור את משרת העורכת הראשית ב"ווג" בריטניה שם ערכה שינויים בכוח האדם וניערה את המגזין מגישתו המסורתית- שמרנית.
לאחר ניסיון כושל להציל את המגזין "House& Garden", מונתה וינטור לעורכת הראשית של "ווג", התפקיד בו חשקה כל כך. גיליון נובמבר 1988 היה הראשון בעריכתה ושערו נחשב מהפכני ולאחד מהשערים המוכרים ביותר של המגזין. בניגוד לצילומי קלוז- אפ בסטודיו המציגים את פניהן של דוגמניות מוכרות, וינטור בחרה בדוגמנית אנונימית – הישראלית מיכאלה ברקו בת ה-19 שצולמה על ידי פיטר לינדברג ברחובות ניו יורק. ברקו לבושה ז'קט המעוטר בצלב יהלומים בעיצובו של כריסטיאן לקרואה שעלה 10,000 דולר ומכנסי ג'ינס דהויים שעלו 50 דולר בלבד.
התמונה הייתה חדשנית בכל מובן – הדוגמנית כלל לא הסתכלה אל המצלמה ועיניה כמעט עצומות, הצילום נעשה בחוץ באור יום טבעי, בניגוד לסטודיו, וזו היתה הפעם הראשונה בה הופיעו מכנסי ג'ינס בתמונת הקאבר. וינטור סיפרה ב-2011 שהצילומים היו כלל לא מתוכננים, ושלפני פרסום המגזין התקשרו אליה מסטודיו הגרפיקה על מנת לוודא שזאת אכן תמונת השער ולא נפלה טעות.
תחת עריכתה, "ווג" שב להתמקד באופנה והצליח יותר ממגזינים מתחרים כמו "Elle" ו"הארפרס באזאר". למרות השמועות הצצות מדי כמה שנים על פרישתה, וינטור מכהנת במשרתה וידועה כאחת מהדמויות המשפיעות ביותר על תעשיית האופנה העולמית.
אנה דלו רוסו
האיטלקייה התוססת נולדה בבארי, דרום איטליה (בדומה לג'יאני ורסאצ'ה ודומינקו דולצ'ה), ב-1962. כיום ידועה דלו רוסו כדמות אקסצנטרית בעולם האופנה: היא נוהגת להצטלם באאוטפיטים מפתיעים וידועה כחובבת כובעים נלהבת, בחודשים בהם מתקיימים שבועות האופנה (בניו יורק, לונדון, פריז ומילאנו) היא נוהגת להחליף כ-100 תלבושות, ב-2010 השיקה בושם בשם "Beyond" בבקבוקון המעוצב כנעל עקב וב-2012 יצרה קולקציית אקססוריז ל-H&M וחברות נחשבות מבקשות להתפרסם בבלוג שלה. אך רק בשנים האחרונות דלו רוסו זוכה לפרסום ממשי.
דלו רוסו החלה את דרכה כעוזרת לעורכת מגזין "ווג איטליה", פרנקה סוזאני. בהמשך הפכה לעורכת אופנה בכירה בחברת ההוצאה לאור "קונדה נאסט" (המוציאה לאור את "ווג"). אחרי כ-12 שנה מונתה לעורכת "L’Uomo Vogue" – מגזין "ווג" העוסק באופנת גברים. ב-2006, אחרי שש שנים בתפקיד עזבה את המגזין, עסקה בייעוץ אופנה כפרילאנסרית והמשיכה להגיע לכל תצוגות האופנה, המסיבות והפרזנטציות החשובות. באותה תקופה פתחה את בלוג האופנה ADR – ראשי תיבות שמה המלא.
הבלוג הציג את חוש האופנה הססגוני שלה – פריטים מצועצעים, צבעים עזים, עקבים בגובה בלתי אפשרי ומאות כובעים. דלו רוסו זכתה לתשומת לב מרובה בעקבות הבלוג וקיבלה את התפקיד שתפור למידותיה – עורכת ויועצת ב"ווג יפן". כעורכת (editor-at-large) היא עוסקת בעיקר בתכנים הוויזואליים וטוב שכך מאחר והיא ידועה כדיסלקטית המשבשת מילים ושמות לרוב. השנים שבילתה ב"ווג איטליה" ועבודותיה כיועצת עצמאית השתלמו ללא ספק – לדלו רוסו דירה המורכבת בפועל משתי דירות – אחת כדירת מגורים ושנייה המשמשת כארון הבגדים והנעליים. ידוע שאינה לובשת את אותו הפריט יותר מפעם אחת.
אוהבים קפה? יש לנו כמה שאלות בשבילכם»
הטבות וחוויות בלעדיות מחכות לכם בניוזלטר Quality Time.
