התחושה בשדרות ירושלים היא שכל תסריט אימים כבר קרה

ניצן פינקו על סגירת הציר המרכזי המוביל ליפו

שדרות ירושלים (צילום: יולי גורודינסקי)
שדרות ירושלים (צילום: יולי גורודינסקי)
29 במאי 2019

אם חשבתם שתיירי האירוויזיון יהפכו את יפו לסיוט, לא תיארתם לעצמכם מה יקרה כשתתממש ההחלטה להפוך את שדרות ירושלים לבית קברות. בשדרה כבר אין תנועת אנשים, כי תחנות האוטובוס בוטלו. אי אפשר לשבת בבית קפה בשדרה או בסמטאותיה, בגלל הרעש ואבק החפירות. נוצר מתח בלתי נמנע כשברחוב נמצאים יותר לובשי מדים מאשר הולכי רגל: נציגי הפיקוח העירוני, חברות התחבורה ושוטרים מפטרלים בשדרה הריקה ולמעשה רק בוהים באבק. פה ושם יש איש זקן שלא עודכן בשינויים ומנסה להבין איך להתמצא. תחנות האוטובוס הוזזו למיקומים מרוחקים וחשוכים, בחלקם לא סלולים, שאין בהם ביטחון אישי, בטח לא לנשים שחוזרות הביתה מבילוי. התחנות החדשות, ברחוב יפת למשל, בקושי מסומנות, ללא מקום לשבת.

נסו לדמיין מכוניות שצופרות ללא הפסקה, כל יום, כל היום: אי אפשר אפילו לעבור את הכביש שמול הפנייה למרזוק ועזר בלי לחטוף מיגרנה מצפירות המכוניות, שנוצר מהפיכת הכביש בשדרה לצוואר בקבוק. זה אולי נשמע לא נורא, אבל לכל מי שגר באזור השדרה מדובר בחלום בלהות. ההרגשה היא שכל תסריט אימים כבר קרה, וכל זאת עוד לפני שעבר שבוע מאז סגירת השדרה. בעלי החנויות טוענים, ובצדק, שדבר כזה אף פעם לא היה קורה בשדרות רוטשילד. אף אחד לא היה משתק את מרכז העיר באופן כל כך אלים ודרסטי, הופך אותה לאתר בנייה ומנתק אותה לחלוטין ממרקם החיים התל אביבי. כולם יודעים שברמת אביב או באבן גבירול הדשא ירוק יותר מבפלורנטין. זוהי בסך הכל עוד הוכחה למיקום שלנו, תושבי יפו, בסדר העדיפויות של חולדאי ומקבלי ההחלטות – תמיד מתחת לקו, תמיד בלתי נראים.