נפתח מועדון הקנאביס הראשון בתל אביב. זה אומר מה שאתם חושבים
זה התחיל בתור קהילת פייסבוק של מטופלים בקנאביס רפואי והתפתח ל"התחנה 420" - מועדון עישון פלורנטינאי (כן, הכניסה היא עם הצגת רישיון בלבד, אל תתחכמו) שהחברים בו יכולים לשבת, לעשן בנחת, להחליף ביקורות על זנים, וכן - גם לדבר על המצב הרפואי שלהם
זאת לא לגליזציה, אבל כבר מזמן יש נורמליזציה: בכל בר שתשבו בו הערב בתל אביב כנראה שתוכלו להריח איך מישהו (אולי אתם) מעשן וויד. בשנים האחרונות אף החלו – עם קשר או בלי – לבצע שורת הקלות בקבלת רשיון קנאביס רפואי. אבל מה עושה מי שדווקא יש לו מרשם, אבל רוצה לעשן בחוץ בנחת בלי שהמשטרה אולי תטריד אותו ותבקש לראות אישורים? או סתם בלי שזרים מציקים ירצו שאכטה? בדיוק בשבילם נפתח לאחרונה בתל אביב מקום ראשון מסוגו, מועדון קנאביס – התחנה 420.
המועדון נמצא בלב שכונת פלורנטין (כמובן) וממבט ראשון אפשר לטעות ולחשוב שמדובר בעוד חנות אביזרי קנאביס ולא במקום שאפשר ממש לשבת ולעשן בו. מדפי החנות מעוטרים באביזרים מכל הסוגים: מאפרות, ניירות, קססוניות, גריינדרים, באנגים בעבודת יד, פייפים, בקיצור, כל מה שאתה מצפה שתהיה בחנות מהסוג הזה. בתחנה 420, כיאה לסטלנים, לא הגיבו להודעות שלנו ולכן הגעתי למקום ללא התראה מוקדמת. הבעלים, עדן ברגרין, ישב בדלפק עם אחד העובדים של המקום ולאחר קבלת פנים חמה התבקשתי להציג מרשם. ברגרין הצעיר, בן 25 ומטופל קנאביס רפואי בעצמו, הסביר לי במהלך השיחה איתו שכל אחד יכול לקנות אביזרים בחנות, אבל הכניסה למועדון היא לבעלי מרשם בלבד.
אז למה צריך את המועדון, בעצם?
"לפעמים בבית יש תינוק, ואז אי אפשר לעשן שם בגלל העשן והאידוי, או שאולי גרים עם ההורים וזה מפריע להם, ובשביל זה אנחנו כאן. בנוסף, זה עניין של נגישות".
הוא מדבר על מקרים בהם אנשים צריכים מקום לעשן בו כשהם נמצאים מחוץ לבית בסידורים. יש מקרים רבים בהם מטופלי קנאביס רפואי צריכים להיות מחוץ לבית ולא יכולים לתזמן מתי יחוו התקף חרדה או כאבים בשל מחלה כלשהי. לרוב, אם הם בחוץ, לא בהכרח יהיה להם מקום שסימפטי לעשן בו. "לא תמיד אפשר לעשן בחוץ, זה לא הולם ולפעמים גם בא לאנשים לא טוב בעין. אני תמיד מוצא את עצמי במצבים האלה מעשן ליד פח זבל או פינה חשוכה ומגעילה, מקומות שאני לא אמור ולא רוצה להיות בהם. אז יש לי כאן תחנה קטנה שאני יכול להיכנס, להתאזן ולהמשיך בסדר היום שלי. אני לא חייב להגביל את עצמי".
"התחלנו בתור קהילת פייסבוק של מטופלי קנאביס רפואי והתחלנו לאט לאט להכיר אנשים, לא רק לחלוק ביקורות על זנים", מספר ברגרין, "וראינו שיש חברויות ואנשים מתחילים לדבר אבל מבלי להיפגש ומחפשים לצאת מהרשת". המקום נועד גם לשמש את הצורך החברתי הפשוט הזה, אך יש גם תופעות אחרות שהופיעו יחד עם הקמתו. "המטרה היא לקדם את תרבות הקנאביס בין מטופלים, להוציא אותם מהבית שיוכלו להיפגש אחד עם השני ופתאום אתה רואה שהם פוגשים בן אדם נוסף עם אותה מחלה והם עוזרים אחד לשני. לפעמים בן אדם מרגיש בנוח לדבר על דברים כאלה, על מצב רפואי, עם מישהו שהוא אולי לא קרוב אליו, אבל מבין אותו ממקום של הזדהות, מאשר עם חבר טוב שלהם".
אז "התחנה 420" היא מרחב בטוח עבור משתמשי קנאביס ואולי לרגע זה יכול להישמע כאילו המטופלים מתיימרים להחליף את הרופאים, אבל זה ממש לא המצב – הם אפילו מביאים הרצאות עם רוקחים לגבי שימוש נכון, כך שמטופלים חדשים שרק התחילו להשתמש יוכלו לקבל את ההנחיות המדויקות ולגלות דרכים נוספות להשתמש בקנאביס רפואי. ברגרין גם מוסיף על כך שיש אנשים שבאים גם לעבוד משם, ממש כמו בבית קפה רגיל, ואפילו אפשר למצוא שם מאנץ', בעקבות שיתופי פעולה שהוא עשה עם עסקים מקומיים.
מצד אחד, מקום שהוא וויד פריינדלי למשתמשים בעלי רשיון זה דבר חשוב, וזה טוב שיש מי שנמצא כאן כדי לספק את המרחב הזהץ אבל מצד שני, נראה שבכל זאת, כל או כמעט כל תל אביב היא כבר וויד פרנדלי. בכל זאת, האג'נדה של ברגרין הופכת את המקום למשמעותי לא משנה אם מדובר בצורך בוער או לא. "פה הקנאביס הוא דרך חיים. אנחנו לא מעשנים בשביל הפנאי. חוץ מזה, אם מישהו ידליק ג'וינט בבית קפה שאנחנו יושבים בו, כנראה לא יהיה לנו דו-שיח רציני ומעמיק על הזן, על החומר. כאן זה מייצר חיבור בין אנשים עם מכנה משותף".
ברגרין לא מתכחש לזה שלעשן זה גם כיף: "לכולם יש חיבה לצמח כאן, אבל זה בא ממקום מורכב יותר. אנחנו לא מעשנים בשביל סתם להוריד את היום או להרגיש סטלה, הוא עזר לנו כמה פעמים והציל אותנו לא פעם ולא פעמיים". באמצע הראיון נכנס לקוח חדש ומיד אפשר לראות איך ברגרין נותן לו יחס אישי, דרכו אפשר לראות גם כמה חשוב לו לייצר קהילה. רואים זאת גם בכל פעם שמדברים איתו על הקמת המקום, כי הוא מדגיש שוב ושוב שהעסק לא שייך לו ושמדובר בקבוצת חברים שכולם בה משתמשי קנאביס רפואי שפתחו את את המקום למען משתמשים אחרים.
אף על פי שהתנועה התחילה מקבוצת פייסבוק בת 15,000 חברים, השורש של רעיון כזה מגיע מברצלונה. "בגיל 19 הגעתי לברצלונה בתור חולה קרוהן, ונדהמתי מהסדר והארגון, מהשקט ומהקהילה", מספר ברגרין. "בניגוד לברצלונה, אנחנו לא מספקים קנאביס, כאן המטופל מגיע עם מה שהוא קנה עם המרשם שלו בבית מרקחת". כשנשאל על כוונה לספק קנאביס באופן חוקי למטופלים בעתיד, הוא עונה רק ב"אלוהים יודע. הלוואי, עם המדינה שלנו".
בינתיים, הנירמול של תפיסת הציבור כלפי משתמשי קנאביס נמצא ב-DNA של המקום, אך הוא לא צעקני ולא רועש. לא מדובר במועדון או קופישופ אמסטרדמי עם מוזיקה בפול ווליום, במערכת האיוורור משתמשים בפילטרים מיוחדים כדי שהריחות לא יסריחו את הבניין וגם העיצוב צנוע ונעים לעין. אז נכון, זה עדיין לא ברצלונה, אבל יכול מאד להיות שעדן ברגרין עשה את הצעד הראשון בדרך למהפכה מקומית.
התחנה 420, ויטל 13