וויינסטין בדרך לכלא, אבל הרשעתו עלולה להשיג את האפקט ההפוך
או כמו שאמה תומפסון אמרה: "האם כולם צריכים להיות גרועים כמוהו כדי שזה ייחשב?"
בתחילת שנות ה-90 פגשתי בפסטיבל חיפה שחקן ישראלי מפורסם. כן, כולכם יודעים מי הוא. הוא סיפר לי שהוא כתב תסריט ושאל אם ארצה לקרוא אותו ולחוות את דעתי. הייתי אז עיתונאית קולנוע צעירה והחמיא לי שהוא מעוניין בדעתי. כשחזרתי לתל אביב קראתי את התסריט בתשומת לב וניסחתי לעצמי כמה משפטים לפני שהתקשרתי אליו. הוא הזמין אותי לפגוש אותו במלון. אני זוכרת שזה נראה לי קצת מוזר, אבל רציתי להחזיר לו את התסריט, אז עליתי לחדרו. עמדתי שם והספקתי להגיד כמה משפטים לפני שהוא חיבק אותי. נסוגותי לאחור והמצאתי משהו על זה שאני פגועה עכשיו ממערכת יחסים שבדיוק הסתיימה ולכן לא מתאים לי. הוא ויתר והלכתי הביתה.
בזה נגמר הסיפור. פטרתי את זה בלא נעים, לא נורא, והמשכתי הלאה. כי אף שלשחקן היה הרבה כוח בעולם שלו, לא חששתי שהוא יכול לפגוע בקריירה שלי. וכן, זה גם קצת החמיא לי שמפורסם כמותו "התחיל איתי", כמו שניסחתי את זה לעצמי, אם כי פחות החמיא לי שהוא לא באמת היה מעוניין בדעתי ורק העמיד פנים.
אבל אם הוא היה הבעלים של חברת הפקה ואני הייתי, נגיד, שחקנית מתחילה, זה היה יכול להיות סיפור אחר לגמרי. הארווי וויינסטין, המוכתר של הקולנוע האמריקאי שנחשב לאיכותי והאיש הדורסני ששלט ביד רמה בהמון קריירות של אנשים, כנראה הולך לכלא. במשך עשרות שנים הוא ניצל את מעמדו הרם ואת המסורת ההוליוודית של "ספת הליהוק" – צמד מילים שצריך להוציא מהלקסיקון. אבל מאז אוקטובר 2017, כשהתפרסמו צמד התחקירים בניו יורק טיימס ובניו יורקר על מנהגו הנפשע בעשרות נשים שהיו תלויות בחסדיו, שבים ונשמעים טיעונים, גם של נשים, שהנשים שעלו לחדרו במלון (או לכל חדר מלון של כל גבר בעמדת כוח) ידעו בדיוק איך זה הולך, ושיתפו פעולה כי הן רצו להיות כוכבות, ולכן הן לא יכולות לבוא בטענות. תנועת Me Too אמנם החלה לטלטל את הנורמות ולחולל שינויים בתפיסה של האופן שבו גברים בעמדות כוח ניצלו את כוחם, וכמה בוסים אפילו איבדו את עבודתם, אבל מיד התעוררו גם קולות הטוענים שהתנועה הלכה רחוק מדי, וש"ראשים מתגלגלים בחוצות העיר" בגלל האשמות לא מבוססות, ושהכל צריך להתברר בבית משפט.
אז הנה, הארווי וויינסטין נמצא אשם בבית משפט באונס מדרגה שלישית ובתקיפה מינית, וזוכה בשני סעיפים של התנהגות טורפנית. אבל דווקא הניצחון החלקי הזה של שתי תובעות מדגים עד כמה החוק הקיים אינו עומד לצידן של הנשים, ושל המותקפים בכלל. השופט במשפט הרשה לתביעה להביא שש עדות שלא יכלו להצטרף לכתב התביעה משום שבמקרים שלהן חל חוק ההתיישנות. אלה הנשים שכלפיהן תמיד טוענים – "למה לא התלוננת בזמן אמת?". מי שעקב אחר המקרה של וויינסטין קיבל מושג מסוים על הקושי להתלונן על אנשים כמותו בזמן אמת, כי המערכת כולה מכווננת לתמוך במי שנמצא למעלה, ולא מהססת למחוק את אלה שמעזות לפתוח פה. אבל רוב האנשים לא עוקבים מקרוב, אלא מסתפקים בכותרות. ולכן הרשעתו של וויינסטין עלולה אפילו להשיג את האפקט ההפוך – רק המקרים הקיצוניים ביותר שיגיעו לבית המשפט יתפסו בציבור כבלתי קבילים.
אז תנועת Me Too יכולה לאמץ את הניצחון הזה, אבל עלינו להמשיך להיאבק לשינוי הנורמות. "תוכנית הבוקר", הסדרה המצוינת שעיצבה דמות של מטריד מינית שכלל אינו רואה עצמו ככזה, ותיארה את המחיר הנפשי שהמעשה הלא שפיט שלו גובה מקורבנו, המחיזה באופן הכי מורכב ומדויק עד כה עד כמה הנורמות האלה טבועות עמוק. או כמו שאמרה אמה תומפסון בראיון לבי.בי.סי באוקטובר 2017, ימים ספורים אחרי הפרסומים הראשונים בעניין וויינסטין: "האם כולם צריכים להיות גרועים כמוהו כדי שזה ייחשב? האם זה נחשב רק אם עשית את זה להמון נשים או שזה נחשב גם אם עשית את זה רק לאישה אחת, פעם אחת? אני חושבת שהאופציה השנייה היא הנכונה".