תיאטרון טלוויזיוני מרהיב: ווס אנדרסון ונטפליקס מייצרים שיא חדש

ווס אנדרסון הוא במאי מהסוג שממש אוהבים או ממש שונאים. במקרה שפספסתם, הוא מאד מסוגנן ומקפיד מאד על האסתטיקה ועל קומפוזיציה סימטרית או א-סימטרית באופן מאוד מכוון, תלוי מה הוא צריך. צורת הבימוי הזו יכולה להקשות מאד על צופים מסוימים שלא רגילים לראות סרטים מהסוג הזה. הם מכניסים אותנו לעולם אחר שבו אנשים לא רק חיים באופן שונה מהמציאות שאנחנו מכירים, אלא גם מתנהגים אחרת, מדברים אחרת ואפילו נראים קצת אחרת.

הדגש של ווס אנדרסון תמיד היה על הסיפור. אפשר לראות את זה בסרט "מלון גרנד בודפשט", שמספר סיפור בכמה רבדים שונים על בל בוי שהופך להיות הבעלים של המלון, או בסיפור "ממלכת אור הירח" על שני ילדים שבורחים מהבית ומחליטים להקים ממלכה משלהם באמצע שום מקום. בשני הסרטים האלה יש מספר, יש דמויות, יש תפאורה, ומבחינת עיצוב התפאורה והתלבושות – הן נעות על הקו בין ריאליזם לסוריאליזם עם מודעות ברורה לכך שמדובר בסרט ולא במציאות.

המודעות הזאת נעה עכשיו צעד אחד קדימה עם שיתוף פעולה חדש בין ווס אנדרסון לענקית הסטרימינג נטפליקס, שכבר הביא לנו לפני שנתיים את "המשלחת הצרפתית" וכעת מביא לנו את "אוסף רואלד דאל", ארבעה סרטים קצרים המבוססים על סיפוריו של הסופר המפורסם' המוכר למרביתנו יותר בזכות יצירתו "צ'ארלי בממלכת השוקולד". 

"אוסף רואלד דאל" מורכב מארבעה סיפורים: "סיפורו המופלא של הנרי שוגר", "הברבור", "לוכד העכברים" ו"רעל". חלק גדול מהקאסט חוזר בין הסרטים בתפקידים שונים (כך, למשל, בנדיקט קמברבאץ' משחק גם את הנרי שוגר וגם את הארי ב"רעל"). הסרט הארוך ביותר הוא הראשון שיצא בסדרה ביום רביעי שעבר, באורך של 47 דקות ,והוא מספר על מהמר שמגלה את הכוח לראות מבלי להשתמש בעיניים. למרות שאפשר להתחיל מאיזה סרט שרוצים, זהו הסרט הראשון ששוחרר מהסדרה והוא מציב רף גבוה לכל השאר, אך גם מציג את חוקי הפורמט.

היכנסו כבר לאוטו וניסע. "אוסף רואלד דאל" (צילום: יחסי ציבור/נטפליקס)

הסופר, רואלד דאל שמגולם על ידי רייף פיינס (ששיחק בעבר אצל ווס אנדרסון את מסייה גוסטב מ"מלון גרנד בודפשט"), נמצא בכל אחד מארבעת הסרטים. פיינס מתמרן בין הקלילות לכובד של תפקיד המספר ולמרות שבתפקיד דאל הוא מופיע לזמן מסך קצר בלבד, הוא מצליח להכתיב את הטון של הסיפור הראשון ושל הסרטים שאחריו. הוא אפילו חוזר בתפקידים שונים כמו השוטר שמגיע לנזוף בהנרי שוגר ובתור לוכד העכברושים. אני מתעכב על תפקיד המספר לא רק כי הוא כלי חוזר בסרטיו של אנדרסון, אלא גם כי הוא הכלי הראשון מתחום התיאטרון-סיפור, סגנון שחובבי התיאטרון יזהו מיד.

תיאטרון סיפור שם את הדגש על הסיפור עצמו. הוא מתאפיין בפשטות מינימליסטית ובמערכת היחסים בין המבצעים לקהל דרך תיווך של המספר למה שאנחנו רואים. ההשפעות המרכזיות על הסגנון הגיעו מהיוצרים יז'י גרוטובסקי ששם דגש על יחסי שחקן-קהל, קדושת השחקן ותיאטרון עני, פיטר ברוק שעבד עם מינימליזם ומפגש עם הקהל וברטולט ברכט שאצלו בלטו השימוש בדמות המספר, סיפורים אפיזודיים, חשיפת המנגנון התיאטרוני באמצעות נוכחות הבמאי על הבמה וכן גם שינויי תפאורה גלויים.

כל העולם במה מוזרה. "אוסף רואלד דאל" (צילום: יחסי ציבור/נטפליקס)

ברכט הוא אולי ההשפעה המרכזית ביותר על אנדרסון בסרט "סיפורו המופלא של הנרי שוגר". אפשר לראות את זה באופן בו תפקיד המספר עובר מרואלד דאל להנרי שוגר ומהנרי שוגר לרופא ד"ר צ'אטרג'י (דב פאטל) ומיד אחר כך לאימדד קהאן, הכל תלוי בפרספקטיבה של הסיפור וברבדים שמתווספים לו. כאשר אימדד קהאן (בן קינגסלי) שימש בתפקיד הוא מחליף את התלבושות על הבמה ברמת הפאה והשפם, דבר שלא רואים בכלל בקולנוע. כשהנרי שוגר נוסע במכוניתו אנחנו יכולים לראות מאחוריו את המתקן שמחזיק את המסך עליו מוקרנת הדרך. התפאורה אמנם לא מינימליסטית, אבל היא מאורגנת בקפידה מה שנותן תחושה של צמצום.

המנגנון הקולנועי נחשף כשרואים את החלפת הסט, את הפנס שמאיר את התפאורה מחוץ לחלון, את עובדי הבמה. אותם אלמנטים של תיאטרון סיפור כל כך חזקים בסרט הזה וכל כך משמשים את העלילה, שקשה להתגבר עליהם בסרטים האחרים. 

זה עכברוש בכיס שלך או שאתה שמח לראות אותנו? "אוסף רואלד דאל" (צילום: יחסי ציבור/נטפליקס)

"הברבור" מספר את סיפורו הטרגי של ילד הסובל מבריונות. המספר המרכזי בסיפור הוא רופרט פרינד ובניגוד לסרט הקודם, איש מלבדו אינו מדבר. המספר קיבל את הבמה המרכזית והתפאורה הייתה יחסית מונוטונית מאחר והיא התרחשה באותו אזור. כאן אנחנו רואים גם את השימוש של אנדרסון בדמיון, כאשר אנחנו לא תמיד רואים את הרובה של הנבל, או אף דמות אחרת מלבד המספר והילד הקטן וגם את גופת הברבור שהוא נושא. יש רגע מדהים בסרט הזה שמתרחש כשאנחנו לא רואים את גופת הברבור, אבל כשתולשים ממנו את הכנפיים רואים אותן עם כתמי הדם בנקודת החיבור עם גוף הברבור. הרגע הזה של הפיכת הלא מוחשי למוחשי הוא רגע שמבחינתי מגדיר מהו תיאטרון.

שימוש דומה אפשר לראות גם בסרט "לוכד העכברושים", כאשר רייף פיינס מוציא מכיסו עכבר וחמוס. אף על פי שבבירור הוא לא מחזיק שום דבר, המספר, הפעם ריצ'רד איואידי, מתווך בין הקהל לבין המתרחש על המסך ומשלים את החסר. איננו רואים את העכברוש החום והגדול שפיינס מחזיק, אך זה הקסם. אנחנו לא צריכים לראות.

לא את הכל צריך לראות. "אוסף רואלד דאל" (צילום: יחסי ציבור/נטפליקס)

הסרט הרביעי והאחרון הוא "רעל", שם תפקיד המספר חוזר לדב פאטל, שהולך לבית חברו, הארי (בנדיקט קמברבאץ') ששוכב במיטתו משותק מפחד מנחש שנמצא ממש מתחת לשמיכה על בטנו. בן קינגסלי חוזר גם כאן, הפעם כרופא שבא לטפל בנחש. זה אולי הסרט הכי פחות תיאטרלי מבין הארבעה, ולמען האמת הוא גם הכי פחות מעניין. רובו מתרחש באותו החלל, מה שחוסך חילופי תפאורה מרהיבים, ולמרות חסרונותיו הוא סרט יפה, משוחק היטב ומבויים בדיוק כפי שהייתם מצפים מסרט של ווס אנדרסון.

"סיפורו המופלא של הנרי שוגר" עשוי כל כך טוב, מציג את חוקי הפורמט בצורה מושקעת ומציב את הרף לסרטים האחרים, רף שהם לא מצליכים לעבור. יש אנשים שאומרים שהסרטים של ווס אנדרסון נראים אותו דבר. לאחר שנים של מעקב אחרי עבודותיו אני יכול להגיד שהוא ממשיך להמציא את עצמו מחדש בכל פעם עם שפה אמנותית אחידה שהוא תמיד מצליח לחדש. אחרי השיאים של "סיפורו המופלא", שלושת הסרטים הקצרים הנותרים עדיין מרגישים מעט רפטטיביים, אבל הם בכל זאת מהנים, מעניינים וייחודיים בדרכם. אין שום סיבה סבירה שתחמיצו את זה.