"ולמה": הגענו לנקודת השפל של סדרות מצוירות למבוגרים

הדקות הראשונות בפרק פיילוט הן קריטיות. אלה הרגעים שמשכנעים את הצופה האם להתחייב לסדרה חדשה או לחפש אופציה אחרת. הן צריכות להכיל את כל מה שהסדרה מציעה לצופים, יהיה זה רמז לאירוע דרמטי, הומור, דמויות טובות או כתיבה חכמה. במקרה של סדרת האנימציה החדשה של HBO Max, "ולמה", דקה לתוך הפרק אנחנו מקבלים סקס של ג'וקים. כן, באמת. שני מקקים חוגגים, כדי שנבין שאנחנו בבית ספר מלוכלך ומסוכן. משם ממשיכים לדיאלוג מטא על "פרקי פיילוט של סדרות שתמיד מכילים יותר עירום וסקס לא קשורים משאר הסדרה", בכיכובן של תיכוניסטיות בעירום מצויר כמעט מלא (יש סבון על הפטמות, כמובן). וואו, תודה.

קבוצות מסוימות באינטרנט כבר סימנו את "ולמה", שהיא בכלל סדרת ספין-אוף למבוגרים של "סקובי דו" כאויבת האנושות ותרבות המערב, כי ברוב חוצפתה היא לקחה סדרה קלאסית לילדים ושינתה את האיפיון של כמה דמויות. ולמה, בדומה ליוצרת הסדרה (יחד עם צ'ארלי גרנדי) והמדבבת מינדי קלינג ("המשרד", "הפרויקט של מינדי") היא הודית; דפני אסייתית, לא שאפשר להבין את זה מהעיצוב; שאגי שחור וגם לא קוראים לו שאגי, אבל זה כנראה יגיע עם הזמן; כבר בשני הפרקים הראשונים מובהר לנו שמערכת היחסים בין ולמה לדפני לא לגמרי אפלטונית, מה גם שדפני היא בת לזוג שוטרות לסביות. פרד נשאר לבן ועשיר, אבל קיבל בנוסף איפיון של ילד סופר-מפונק עם התפתחות גופנית מאוחרת.

הכעס הילדותי של מעריצים-אתם-יודעים-מאיזה-סוג על השינויים האלה עושה חשק אוטומטי לקחת את הצד ההפוך, אבל מה לעשות ש"ולמה" היא פשוט לא טלוויזיה טובה? זה לא עניין של בעד גיוון או נגד פוליטיקלי קורקט, המוצא האתני של ולמה או שאגי לא משפיעים על איפיון הדמויות שלהם, רק על צבע העור וזהות המדבב, בעוד שהפלירט בין ולמה לדפני אחראי לכמה מהרגעים היחידים בפרקי הבכורה שקרובים לעורר עניין. הבעיה החמורה באמת כאן היא הכתיבה. כדי לייחד את עצמה בין שלל תכני "סקובי דו" הסדרה מנסה לסמן את עצמה כאקסטרה-אפלה, בוגרת – אתם יודעים, שלא יחשבו חלילה שהיא לילדים. זה צעד שהיה יכול לעבוד (הוא לבטח נוסה בהצלחה לא מעט פעמים בשנים האחרונות) אם התסריט לא היה כל כך ממוחזר ודבילי, שמה שיש לו להציע לצופים זה סקס של ג'וקים.

אז מה בעצם קורה בסדרה? ולמה התיכוניסטית הייתה פעם ילדה חובבת תעלומות, בהשפעת הכתיבה של אמה, סופרת ספרי בלשות ומסתורין. כשהאם נעלמה במסתוריות בלי להשאיר עקבות ולמה החלה להאשים את עצמה ולסבול מהתקפי חרדה קשים, כולל הזיות גרפיות מאוד. העובדה שלאביה עומד להיוולד ילד נוסף עם בת זוגו החדשה והמעצבנת לא עוזרת, כנראה.

כשנערות מתחילות להירצח בבית הספר ולמה נדרשת לחזור לתפקיד הבלשית, בעיקר כדי להוכיח שהיא עצמה לא הרוצחת. לצידה חוקרים את התעלומה מי שיהיו בעתיד חבריה לצוות החקירות – חברתה הטובה לשעבר דפני שנטשה אותה לטובת חברות יותר פופולריות, פרד העשיר שנחשד גם הוא ברצח וידידה הסימפטי נורוויל, שיהפוך בהמשך לשאגי הסטלן.

כאמור, הסדרה רוצה מאוד שנראה בה סדרה קשוחה למבוגרים ברוח "הארלי קווין". יש לה שתי דרכים לעשות את זה – קומדיה שנונה לכאורה וטון מרושע ועוקצני. כל הדמויות מדברות כמו היו בת למשפחת גילמור – מהר מאוד ועם המון רפרנסים ובדיחות אגביות, רובן גרועות. ההומור בסדרה אולי היה מעניין מישהו בעשור הקודם, כשהומור מטא היה בשיא הפופולריות שלו, אבל בשלב הזה הטריק של "בואו נעשה את כל הקלישאות אבל נגיד שאנחנו עושים אותן ואז זה לא ייספר לנו בתור קלישאה" מיצה את עצמו מעל ומעבר. גם הדיבור הפמיניסטי-מעמדי בשקל מרגיש מיושן לגמרי. מי בדיוק אמור להתרגש מהקביעה של ולמה ש"סיפורי מקור" הם בדרך כלל של גברים לבנים שקיבלו עוד כוח או סיפורים על איך אישה "הפכה להיות יותר משוגעת"? אנשים שלא ראו סרט או סדרת טלוויזיה מאז 2005? אם לא הייתה בדיחה (מטופשת למדי) על מי טו היה אפשר לחשוד שהתסריט פשוט התייבש לו בארון כמה שנים ואז הופק בלי שום שינויים.

הדמות היחידה שמצליחה להצחיק מדי פעם היא נורוויל, שהוא גם הדמות הכי רחוקה מהאיפיון המקורי – הוא היי בנטורל, חנון נחמד עם קראש על ולמה שנהנה לצלם ביקורות חטיפים בלי להבין שהקהל העיקרי שלו הוא של סטלנים. גם בכלל אין לו כלב. כל השאר הם בעצם אותה הדמות כמו במקור, רק הרבה יותר עוקצניות ומרושעות, כי נו, זאת לא סדרה לילדים. פרד, לדוגמה, מתעקש שיש לו "מצב רפואי" שלא מאפשר לו לדבר עם אנשים לא חתיכים. ולמה שואלת אותו אם המצב הרפואי נקרא "להיות גס רוח", אבל היא עצמה וכמעט כל הסובבים אותה מגעילים אחד לשני ממש כמוהו. גם כשכבר יש בסיפור רגעים מעט רגשיים וכנים יותר, מגיעה מיד בדיחה "אפלה ובוגרת" שתהרוס אותם. קחו לדוגמה את הרגע שבו ולמה חושפת את סיפור ההעלמות העצוב של אמא שלה, רק כדי שרגע אחר כך נגלה שאולי היא בכלל עזבה בכוונה כי המשפחה שלה הייתה נוראית ובלתי נסבלת.

למה, בעצם? בשלב הזה יש לנו המון דוגמאות לאנימציה שמיועדת לקהל בוגר ועושה את זה באמצעים קצת יותר מתוחכמים מסקס, רציחות ומיזנתרופיה. "בוג'אק הורסמן" הציגה עולם לא פחות אפל, אבל הדמויות שלה לא היו אך ורק שבורות וציניות וידעו לעשות עוד דברים חוץ מלריב. "ריק ומורטי" אולי נהנית מסיטואציות קיצוניות ומטרידות, אבל יש בה גם המון רגש והיא מרשה לעצמה להתמסר אליו כשצריך. אפילו לא צריך לעבור שירות סטרימינג – "הארלי קווין" של אותה HBO Max היא כנראה מה שוולמה רוצה להיות, והיא עושה את זה מצוין. אז יאללה, שחררו מהאדג'יות בשקל המאוסה הזאת, הבנו לבד שהסדרה לא לילדים, עכשיו תביאו משהו שמבוגרים בכלל ירצו לראות.