שטח אפור: התרגיל הכי יפה של "ונסדיי" התרחש ממש מול עיניכם
הלהיט של נטפליקס מצליח להיות הרבה יותר מתוחכם מאשר במבט ראשון בעזרת תרגילי עיצוב מרשימים שמצליחים בו זמנית לאפיין וגם להטעות על הדמויות, ובעיקר לבנות עוד יותר את ההפתעה שבסיומה. ניתוח ויזואלי של הבכורה לבית אדמס
"ונסדיי", הלהיט האחרון של נטפליקס, מזכירה במידה מסוימת את הלהיט של 2020 "אמילי בפריז" (שעונתה השלישית עלתה לאחרונה בשירות הסטרימינג). שתיהן מספקות בריחה מהמציאות, רק שבעוד אמילי בורחת לנופי פריז, ונסדיי לוקחת את הצופה לעולם אלטרנטיבי, אפל ומסקרן. האחות הבכורה לבית משפחת אדמס, שמרכזת צחוק וחום לצד אפלה ורצחנות, מצליחה להיות טובת לב, מוטרפת, אפלה ומוארת בו זמנית. ממש כמו משפחת אדמס עצמה (והחל מכאן, ראו הוזהרתם, ספוילרים למהלך כל הסדרה).
זה בדיוק המהלך המתוחכם שהסדרה עושה בתרגיל בינארי של שחור מול לבן (ואז מול צבעוני). היא לוקחת את שני הצדדים האלה, ואז מבלגנת אותם יחדיו לכדי תמהיל אפור פוסט-מודרניסטי מורכב, בניצוחו של טים ברטון. הסדרה עושה זאת באופן מודע לחלוטין – ונסדיי והמנהלת וימס למשל, שבעצמן נראות כמו הפכים פארודיים אחת של השנייה, ממש אומרות זאת בגלוי. בפרק החמישי, המנהלת של אקדמיית נוורמור מסבירה לה שהחיים הם לא שחור לבן, ושלפעמים כדי להסתדר עם ולהגן על התלמידים שלה, עלייה למצוא פתרונות אפורים יותר. כל זה מגולם בנראות של הסצינה – ונסדיי במראה האפל והשחור המאפיין ניצבת מול המנהלת, שצבועה בגוונים בהירים של לבן ואפור. הוויכוח שלהן על אמת ושקר, על מורכבות מול חד-משמעיות, מקבל ביטוי צבעוני ועיצובי.
לאורך הסדרה, ונסדיי נאלצת לגלות שהעולם אכן מורכב יותר משחור ולבן (באסה). היא נתקלת במחסום הזה שוב ושוב, ככל שהתעלומה הבלשית חושפת עוד חתיכות מפאזל גדול בהרבה, כשההבנה שיש לפעמים יותר מפיתרון אחד, ובטח יותר מבעיה אחת, מהווה תקלה משמעותית עבור הנערה שכבר בתחילת הסדרה כונתה "אלרגית לצבעים". לצערה, היא נאלצת שוב ושוב להתעמת עם אזורים אפורים, או גרוע מזה, צבעוניים.
כך למשל, שותפתה של ונסדיי לחדר, איניד סינקלר, היא פצצת צבע שלא מפסיקה להתפוצץ. ניכר שעיצוב הדמות שלה (לפחות החיצוני) שואב השראה מהארלי קווין – עם התנהגות קופצנית ושיער בלונדיני בגווני ורוד ותכלת. לכאורה, איניד הפוכה מונסדיי, אבל עצם קיומם של כמה הפכים עבור אותה הדמות נועד להוכיח לצופה שאין דבר כזה ניגוד חד משמעי. שהרי גם איניד וגם וימס הפוכות מונסדיי, אך גם שונות מאד אחת מהשנייה. בכל אופן, הניגוד מאיניד מיוצג על ידי החדר החצוי שהן חולקות – צבעוני מול שחור, סדר מול בלאגן, שקט מול רעש – שמובא במלוא כוחו באספקט האסתטי.
האיזונים האלו מופרים בעדינות לאורך הסדרה – כשאיניד נעלמת מהחדר, ומשאירה מאחוריה ריקנות, ונסדיי מפיגה את השקט באמצעות מכונת כתיבה ונגינה בצ'לו – תהליך שמתחיל אפילו לפני. בשלב מסוים הגיבורה אפילו גונבת לאיניד לק כסוף ומנצנץ. כך שלאורך הסדרה, ונסדיי הופכת דומה יותר ויותר למקום החדש אליו היא מסתגלת. בנשף היא עוטה לגופה שמלה חדשה וחגיגית, ונצבעת באדום כמו שאר התלמידים. היא הופכת לחברה של איניד וידידותית יותר באופן כללי, וביום הולדתה אף מקבלת מאיניד שריג חברות כהה – כשלאיניד, כמובן, יש שריג תואם וצבעוני.
המוטיב החוזר של "החיים הם לא שחור לבן" מתבטא לבסוף גם ברמת הסיפור, כשונסדיי מגלה שהחשוד ברצינחות החוזרות בג'ריקו ונוורמור הוא למעשה שני חשודים שביניהם מערכת יחסים לא שגרתית, בה לא ברור מי המפלצת האמתית. כלומר, אם עד עכשיו ונסדיי חטאה במחשבה על חשוד אחד, והאמינה שהמפלצת העלומה היא בהכרח חיית יער מטרידה ומכוערת – הקהל מגלה יחד איתה שהנחה המוקדמת שלו על מראה חיצוני שמרמז על הזהות הפנימית היא בעייתית, בלשון המעטה. שהרי, כך מתגלה, מי שמפעילה את המפלצת בכלל נראית כמו ההפך הגמור ממנה – אם הבית החביבה והדאגנית, המורה לבוטניקה, מרילין ת'ורנהיל (בגילומה של הונסדיי הקודמת, כריסטינה ריצ'י).
ת'ורנהיל היא לא בדיוק החשודה האוטומטית ברצח המוני, אבל בדיוק זה מה שהופך את ונסדיי לסדרה מעניינת: היא עושה מניפולציות על הצופה באמצעות העיצובי והאסתטיקה. פתרון תעלומת הרצח עומד בניגוד מוחלט לרמזים עיצוביים שההפקה יצרה בקפדנות. הפרטים הקטנים האלו והאסתטיקה המוקפדת הם כוחה האמיתי של "ונסדיי", והם מה שהופך אותה לסדרה שקשה לעזוב – הם ממכרים, שואבים אותך לעולם אחר ומספרים סיפור משלהם, והוא בכלל לא רק שחור או לבן.