זה אקדח בכיס שלי, תירגע

בפעם האחרונה שראיתי את יהונדב כהן, זה היה כששמרתי לילות בבנק הפועלים, שם גמרתי לכתוב את ספרי הראשון בעודי חמוש באקדח תופי מתפרק וחסר כדורים, ובקוד הסודי למזגן, שאותו היו מכבים כל ערב כך ששש (איזו מילה!) שעות המשמרת שלי היו אמורות לעבור כשאני נעול באולם מהביל ונטול חמצן, ומזל גדול שיהונדב (איזה שם!) שהיה בסך הכל פקיד אבל ידע את הקוד למזגן, גילה לי אותו. אחרת היו מוצאים אותי בבוקר ללא רוח חיים ואולי אף ללא ספר ראשון, בכניסה למפקדה הראשית של בנק הפועלים (איזה בנק!).

רוצה לומר: הייתי חייב הרבה ליהונדב כהן.
רוצה לומר: הספרות הישראלית חייבת הרבה ליהונדב כהן. ביחוד הספרות הרזה, וביחוד אנשים שכתבו אחר כך דוקטורטים על הספרות הרזה, בעוד זו מרזה והולכת עד שלא רואים אותה יותר.
רוצה לומר: הייתי חייב לו הרבה, אבל למה הוא נהג לשבת כל כך קרוב אלי, נוגע בירכי בכל הזדמנות?
רוצה לומר: שנים אחר כך, כשסיפרתי על זה למישהו, הוא נזף בי, מה – אתה הומופוב? אבל לא, יש הומופוביה, ויש רתיעה מינית, ותרשו לי להקדיש רגע להבדל ביניהן, בטרם נחזור לסיפור:

הומופוביה זה לחשוב שאיקס אינו יכול להיות מדריך בצופים, כי כולנו יודעים שהומואים (כמו ערבים, פדופילים, ופליטים מצפון סודן), פשוט לא יכולים לשלוט בעצמם.
רתיעה מינית, לעומת זאת, היא תגובה כמעט אוטומטית של המערכת הנפשית, למישהו שאתה לא רוצה לשכב איתו בשום אופן. הדנ"א שלך מאותת: לא לא לא! אתה לא דופק את האבולוציה עם הדבר הזה!

וזה לגיטימי לחלוטין לחוש רתיעה מינית ממישהו. לא כולם צריכים לשכב עם כולם. הבעיה היא כאשר הרתיעה המינית, שהיא רגש חזק מאוד שמטלטל את כל המערכת הרגשית – בדיוק כמו משיכה מינית, אגב – כל כך מרתיעה אותך, שאתה אוטומטית מקשר אליה השקפת עולם.

והבעיה האמיתית, הקריטית, היא שקשה לנו מאוד לומר על מה שאנו מרגישים שזה "בסך הכל רגש". כי רגש אמיתי, בזמננו ומקומותינו, נתפס כאמת מוחלטת. כזהות האותנטית ביותר שיכולה להיות לך. וזה לא. וקשה לקבל את זה. כואב, אפילו, לקבל את זה, בעידן ה"לך אחרי הלב שלך", כמו שיעצה אמא של היטלר לבנה. וחזרה ליהונדב כהן (שם בדוי לחלוטין, אם עדיין לא הבנתם:)

שכאמור הייתי חייב לו טובה גדולה,
ושכאמור ניסה לגבות אותה, כך הרגשתי, על ידי שהתיישב קרוב ושם יד על ירכי וסיפר לי איך, כשהיה בצבא, היה לו חבר שעשה איתו שמירות ביחד, לבד בלילה באמצע שום מקום בלבנון, רק חזירי בר וילדים עם אר־פי־ג'י מסביב, ואיך כדי להעביר את הזמן הם היו עושים דברים שברשותכם אחסוך לכם את פירוטם המדוייק, פירוט שאמור היה כנראה לשכנע אותי שזה כיף, בעוד ידו של יהונדב עולה ומטפסת במעלה ירכי. והשבוע,

פגשתי אותו, בשבוע הספר. הוא היה עם שלושה ילדים קטנים, ואשה. לחצנו ידיים, ואז אשתו והילדים הלכו לחפש סופר ילדים שחותם על ספריו (הקריין, ברמקול: "סיפורו של ילד יהודי בשואה שממחיש את זכותנו על הארץ"),

אז נשארתי עם יהונדב, שתהה איך לא יצא לנו להיפגש כל השנים הללו, וניצלתי את ההזדמנות להגיד לו שזה קצת בגלל אותו לילה, שבו קצת נבהלתי ממנו ומהיד שלו.
והוא אמר: "נבהלת? למה?"
ואמרתי, "כי…"
"כי מה?"
"כי כשאתה בן עשרים וקצת," אמרתי, "אתה יכול ממש להיבהל מהומו ששם עליך יד."
"אני?" – הוא אמר – "הומו?"
לא ידעתי איך להגיב לזה. הוא רציני?
"חשבתי…"
"מה פתאום!" הוא אמר, "כל הסיבה שסיפרתי לך את הסיפור ההוא, זה כי אני לא! אני בכלל לא! אבל בכל זאת היה לי את הסיפור הזה בצבא, וראיתי שאתה סופר וכזה, ובטח תבין איזה דבר מוזר זה שאתה לא משהו, אבל בכל זאת עשיתי את זה, וזה הרגיש טוב. למרות שאני לא."
"וואלה," אמרתי.
ואז הגיעו חזרה הילדים והאשה, וכולם נפרדו ממני, ואמרתי, "יהונדב, תשמע…"
"שטויות," אמר, "כולנו עושים טעויות." וצחק וטפח על גבי, והשאיר את ידו בין שכמותי שתי שניות יותר מדי.