עוד אבן בפסיפס: מסע עירוני עם הקהילות הזרות של תל אביב
אנחנו מכירים אותם בעיקר מהידיעות הקטנות בעיתונות, אבל הקהילות הזרות של העיר מורכבות מאנשים שחיים, ממש חיים. הצצה לנורמליות שנסתרת מעיניניו רוב הזמן
אבי (36) הגיע לישראל ב־2006 כדי ללמוד ולעבוד בחקלאות. הוא הכיר בת זוג ישראלית ויש להם שלושה ילדים. אף שהם נפרדו מאז, אבי – שנולד בנפאל בשם לנסטם ובהודו מכונה פוצ'ון – נשאר איתם בישראל. את העבודה החקלאית ביישוב ספיר שבערבה הוא עזב לא מזמן. העסק שבו עבד והשקיע שנים גדל, והוא הרגיש שהגיע הזמן המתאים לבקש העלאה. מ־26 ש"ח לשעה ל־30 ש"ח. הוא סורב. עכשיו הוא מכין את המומו הכי טעים בתל אביב.
מעל לדלפק בבר־מסעדה בכניסה למדרחוב נווה שאנן שבו הוא עובד תלוי דגל נפאל, בכניסה מודבק דגל הודו, ואפשר ליהנות שם מבירה צוננת בימי הקיץ הדביקים של חודש יולי. המקום נקרא נפאלי פסאל והוא מוקד משיכה להודים ולנפאלים שהגיעו לעבוד בארץ הקודש – אבן צבעונית אחת בפסיפס הקהילות הנווה שאנני הכולל אפריקאים, סינים, מזרח אירופאים, טורקים, פיליפינים. קהילות שונות שחברו יחדיו בשכונה שעסקני הנדל"ן מתווכים כשלם קוסמופוליטי הגדול מסך חלקיו, סוג של שיר הלל לגלובליזציה, שלעתים מתגלה כאנדרטה חיה לכאב ולמחיר הכבד שמשלמים אלה שביקשו לבנות עתיד טוב יותר מחוץ למולדתם.
אחד החלקים בפסיפס הזה עומד היום בלב סערה שחוזרת למרבה הצער פעם בכמה שנים. אי אפשר היה להישאר אדישים בפני התמונה של ג'רלדין אסטה, עובדת זרה מהפיליפינים שנעצרה עם שני ילדיה, אישה נוספת ותינוקה, מובלת אל מחוץ לדירתם ברמת גן על ידי פקחי רשות ההגירה אל מתקן המעצר בנתב"ג, לקראת גירוש מהארץ. בינתיים אופרסינה קואנקה ובנה מייקל ג'יימס בן ה־12 שוחררו ממעצר, ואילו זוג נוסף – טורקי ופיליפינית – נעצרו השבוע עם שני ילדיהם, בני 3 ושנתיים וחצי, לקראת גירוש. המדינה מתקשה להחליט לאן יגורשו בהתחשב בארצות המוצא השונות של ההורים. לו היה חל בישראל החוק המקראי אפשר היה לעשות צדק כמו במשפט שלמה, לחלק את המשפחה – ילד אחד לטורקיה וילד שני לפיליפינים. המקרה הזה הוא דוגמה לחיים שמתרחשים חרף הביורוקרטיה. אנשים מתאהבים, מביאים ילדים ומקימים משפחה קטנה בארץ זרה. מה הם חשבו לעצמם כשהתאהבו? אולי שהמדינה תרכך את עמדתה כלפיהם ותתגמש מעט. אולי בכלל לא חשבו ופשוט התאהבו. כמה נאיבי מצדם.
זה כנראה לא הסוף. המדינה החלה לאחרונה במבצע לגירוש של כ־100 נשים פיליפיניות עם ילדיהן שנולדו כאן וגדלו כאן כישראלים לכל דבר. הנשים איבדו את אשרת העבודה שלהן מכיוון שילדו בארץ, אבל ילדיהן לא מכירים שום מקום אחר. התמונה של האם שקרס עליה ברגע אחד עולמה היא מסוג המאורעות שסודקים את הצבעוניות של הפסיפס הרב תרבותי שתל אביב אוהבת להתגאות בו. בסופו של יום, עבור מדינת ישראל, הם כולם גרים בארץ נוכרייה. כשעל כף אחת של המאזניים החוק היבש ועל הכף השנייה גילוי אנושיות כלפי ילדים שנולדו וגדלו כאן כישראלים לכל דבר – שחולמים לשרת בצבא וללמוד באוניברסיטה – סוגיית הרוב היהודי מכריעה כמעט תמיד לצדו של החוק היבש.
על פי נתוני רשות האוכלוסין וההגירה באזור תל אביב ישנם 98,214 עובדים זרים. רובם עובדים בתחומי הבניין, החקלאות והסיעוד. נוסף על כך ישנם 66,700 תיירים השוהים כאן ללא אשרות שהייה ועוד 16,230 השוהים כאן באופן לא חוקי, מרביתם ממדינות אפריקה, בעיקר מאריתריאה וגם מסודן, חלקם עומדים בקטגוריית פליט על פי הקריטריונים של סוכנות הפליטים של האו"ם, אבל בישראל מסרבים לקבל החלטה ממשית בעניינם באופן עקבי ובקשות המקלט נענות לרוב בשלילה. לפני מערכת הבחירות הקודמת היו אלה האפריקאים שקיבלו כותרות. עכשיו אלה האימהות הפיליפיניות.
זרים, מסתננים, שוהים בלתי חוקיים – הטרמינולוגיה מרגילה אותנו לחשוב עליהם כנתונים סטטיסטיים, מספרים יבשים שעומדים מאחורי בניית בניינים, מסילות רכבת, ניקוי רחובות וכלים מלוכלכים במסעדות, חרישת שדות, טיפול ורחצה בסבים ובסבתות שלנו. ערמות מספרים שממלאים דוחות ממשלתיים והסכמי סחר, אבל גם בני אדם. לא יהודים, אבל עדיין בשר ודם.
בין טורקיה לפיליפינים
בנפאלי פסאל בנווה שאנן נמצא גם נימה (27), נפאלי שנולד לא רחוק מבהוטן, שאותה הוא מתאר כממלכה קסומה וסגורה שבה אסור לצפור ברחוב. לפני שהגיע לארץ עבד כשף במסעדה איטלקית במלון חמישה כוכבים בהודו, אבל "קשה להתפרנס שם". בישראל הוא עובד בסיעוד. יש לו חיוך שכולו שלווה ונועם והוא מתענג על המומו שאבי הכין. הוא מספר שלאחרונה החליף מקום עבודה. האדם שבו טיפל הוא חולה סיעודי שמרותק לכיסא גלגלים בדירה סגורה כל היום, בלי טיולים בחוץ. עם סבא החדש הוא מספר שאפשר לצאת לטיולים, והוא מבסוט שהוא יכול לראות שוב את השמש.
לא הכל שמש וחיוכים גם אצל העובדים שנמצאים כאן באופן חוקי. פעם בכמה זמן צצה בתקשורת ידיעה על הידרדרות זכויותיהם של העובדים הזרים. תנאי עבדות, הלנת שכר, חיסכון בציוד בטיחות מצד החברות המעסיקות. לפעמים סתם משלמים להם פחות ממינימום, בכל זאת זרים. בהיותם זרים במדינת כל יהודיה הם גם טרף קל. זה בסדר להעסיק פועל באופן לא חוקי וזה גם בסדר לא לשלם לו כמו שקורה לעתים. ולפעמים זה סתם אקט של רשעות רנדומלי, כמו שקרה לאבי, שחסך במשך שנתיים כדי שיוכל לטוס לבקר את המשפחה שלו שנמצאת בהודו ואז שדדו לו את הכסף. השודד נתפס, הכסף לא הוחזר. זה לא דבר יוצא דופן. הכנופיות הפועלות באזור, חלקן כנופיות של זרים או סתם בודדים, הפכו את זה לאקט של מומחיות. לעתים הכסף שנשדד אמור היה לפרנס משפחה שלמה בארץ רחוקה. לנזלי ההודי שיושב בשולחן ומקשיב לנימה ולאבי לוגם בשלווה מהבירה, ומתחיל לספר על הישראלים שמבקרים בגואה שבה נולד. בישראל הוא עובד בניקיון. הוא אוהב את החיים פה ומשבח את ישראל והצבא החזק שלה.
כמה צעדים משם שוכן המקום של הפיליפינית, שקל לזהות בזכות דגל טורקיה התלוי בחוץ. המקום ידוע בזכות המלצריות הפיליפיניות שעובדות בו וחביב בעיקר על הקהילה הטורקית. לא לחינם מתנוסס לו הדגל. סירקן (28), שנולד לא רחוק מאיסטנבול, יושב בשולחן עם שתי מלצריות. הביקוש לאהבה לא מסתיים אף פעם, כמו שאומר שלמה ארצי, ואולי הוא רק גובר רחוק מהבית. בשולחן לידם יושבים חבריו של סירקן. טהיר (25), עם עיניים ירוקות וחיוך טוב, מספר שבישראל "וואלה החיים טובים", לעומת המצב הכלכלי בארצו, "שם בלגן בשביל כסף". מוסטפא, בחור בלונדיני ושקט, מספר שבילה את הימים האחרונים בבית החולים אחרי שנפגע בתאונת בניין. עיניו מוצפות בגעגוע בזמן שהוא מראה תמונות מעיר הולדתו ארדזן, השוכנת לחופי הים השחור. מקום ירוק, מלא גשרים ונחלי מים.
46,200 מסך התיירים ללא אשרות בישראל הם יוצאי מדינות חבר העמים לשעבר – אוקראינים, גיאורגים, מולדובנים, קזחים. הגברים מגיעים לעבוד בבניין ושיפוצים. חלק מהנשים מגיעות לעבוד במה שמכונה ביופמיזם נורא דירות דיסקרטיות או מכוני עיסוי. בכמה ברים עלובי מראה במדרחוב מסתודדים גברים יוצאי המדינות הללו בקבוצות סגורות, שותים וודקה או בירה בפחית. הם לא מדברים כשניגשים אליהם. במדרחוב עצמו כמעט אין נוכחות של נשים מזרח אירופאיות, רק בכוכים נחבאים בפיתולי המסדרונות, המחסנים והמרתפים המעטרים את צדו הצפוני. מדי פעם וילון מוסט בחדר צדדי, ותחת מנורה אדומה עם אור חולני אפשר לראות אישה עומדת וממתינה. לעתים גבר נכנס. אפריקאי. סיני. ישראלי. מזרח אירופאי. הזנות גם היא קוסמופוליטית, מכנה משותף לכל בני הקהילות הזרות. עוד מימי קדם. בזה שום דבר לא השתנה.
באותם מסדרונות שוכנות גם החמארות הלא חוקיות של בני הקהילות הארתיריאית והסודנית. בחדר חשוך יושבים גברים רכונים אל שולחן עמוס בקבוקי בירה ריקים, ומי שישוטט מספיק ימצא בנפתולי המסדרונות והמרתפים את כלובי ההימורים, שם משחקים קלפים ושאר משחקי מזל. לעתים משחק מזל כזה מתפרץ לרחוב בדמות קטטה המונית. לעתים אלה הסכסוכים הפנימיים בין תומכי המשטר האריתריאי ומתנגדיו.
על רחוב ראש פינה, בבר הנרגילות, יושב אברהם (35) עם חבריו. הוא לבוש חולצה לבנה ומספר שהגיע לישראל ב־2011, אחרי שברח מהצבא באריתריאה. "חרא פה", הוא פולט בזמן שהוא מספר על גילויי הגזענות בארץ. בדרך לישראל הוא ברח ממחנות השבויים בסיני, שם בדואים קוצרים איברים של אריתריאים וסודנים, אונסים אותם ומטילים בהם מומים, בניסיון לסחוט את משפחותיהם. כשאברהם ברח מאריתריאה יעד המילוט היחיד היה ישראל. אחיו, שברח גם הוא, חלם על אירופה אבל טבע בים כשנשלח ממנה על סירת גומי קטנה.
שישיי ותומי, שני בחורים נוספים, מסכימים שקשה פה, אבל הם שמחים שיש עבודה. מאז שבוטל בשנה שעברה – תוך 24 שעות מרגע חתימתו – ההסכם עם האו"ם לקליטת מבקשי מקלט במדינות מערביות והסדרת מעמדם של הנשארים בישראל, לא התקבל שום פתרון אחר בעניינם. לא כזה שיטיב עמם ולא כזה שיטיב עם תושבי דרום העיר. הם כאן, בלי מעמד אמיתי. אולי עוד עשר שנים תופיע בעיתונים ידיעה על מאות משפחות אפריקאיות שמגורשות עם ילדיהם שנולדו כאן. עד אז אף אחד כבר לא יזכור שאם היו מוותרים על הפופוליזם הייתה דרך אחרת לעשות את זה, ממש כמו עם הפיליפינים.
פעם אינדיאני, היום פיראט
בשישי בצהריים המדרחוב שוקק חיים. ריח תבשילים ואינג'רה מהמסעדות האפריקאיות, דוכנים עמוסים ירקות ופירות, נשים פיליפיניות בוחנות את הסחורה בחנות הדגים, אפריקאים עומדים מחוץ לחנויות הבגדים הצבעוניות, חבורות גברים יושבים לצד שולחנות במדרחוב, לוגמים בירה בשתיקה ומעשנים, בוחנים את העוברים ושבים, בהם ישראלים ותיירים שבאו לקבל הצצה מהקסם הזר. בבר הפיראט הממוקם באמצע המדרחוב יושבת חבורת קולומביאנים. הם לא מדברים עברית או אנגלית, רק ספרדית. הם שותים בירה ואוכלים עוף מטוגן מאחד הדוכנים ליד, ואחר כך קמים ומתחילים לרקוד. "כשבאים טורקים שמים להם מוזיקה טורקית, כשבאים קולומביאנים שמים להם סלסה קולומביאנית", אומר אלכס טבצ'ק שמנהל את הבר בשותפות עם סיימון הסודני, שלדבריו הוא גם הנהג של שגריר סודן בישראל.
בר הפיראט קיים במדרחוב הרבה לפני הסינים, אפילו לפני האפריקאים. הוא שם עוד מהתקופה של הרומנים, אי שם באמצע שנות ה־90. לפני בובת הפיראט שניצבת בחוץ עמדה שם בובת אינדיאני, עד שהגיע מחבל מתאבד ב־2002 ופוצץ את האינדיאני יחד עם עוד חמישה בני אדם.
שבת זה "צ'יינה טיים", כפי שמכנה טבצ'ק את הפלישה הסינית אל המדרחוב. הצ'יינה טיים מתאפיין בחבורות סינים, חלקם עם חולצה מורמת מעל הבטן – משהו שגברים סינים נוהגים לעשות בחום – שותים ומעשנים, מקשקשים במנדרינית ובקנטונזית. במדרחוב מתנהל מסחר ער שנע על הציר שבין סופר מרקט דרגון חביב הקהילה לנשים סיניות היושבות על המדרכה ומוכרות סיגריות מייד אין צ'יינה מתוך שקיות פלסטיק גדולות. הסינים לא דברנים. אנגלית הם לא מבינים ורובם גם לא ממש מבין עברית. "הם שותים הרבה וקונים גם דגים ופיצוחים. יותר גרועים מהרוסים עם האלכוהול", מפרשן טבצ'ק, "אבל צ'יינה אף פעם לא עושים בלגן. זאת קהילה סגורה".
בשנים האחרונות הגיעו לישראל כ־6,000 עובדים סינים. הם בונים את הרכבת הקלה ובניינים במסגרת ההסכמים בין ישראל לסין. בסין, אגב, לא מרוצים ומתעכבים לשלוח פועלים נוספים. הם מוטרדים ממצב הבטיחות בענף הבניין, לנוכח מה שהפך כאן לעניין שולי – העובדה שמדי פעם מתרסק אל מותו פועל סיני מפיגומים רעועים.
בירות בארגזים
בשבת בערב המסיבה הכי טובה בשכונה קורית במאמיז פלייס, בר הקריוקי שמושך אליו את הקהילה הפיליפינית, אבל לא רק. המאמיז מספק חגיגה של החיים עצמם לכל מי שמבקר בו. זה מקום נטול ציניות, הפוגה בין העבודה הסיזיפית לצרות היומיום. חוץ מאלכוהול וקריוקי הוא ידוע גם כמוקד משיכה לגברים שחושקים בבחורות פיליפיניות. לא כל החשקנים מורשים להיכנס פנימה. על המסך מתנגן להיט פופ קוריאני. סיני ופיליפינית שרים דואט ורוקדים בסטייל שלא היה מבייש את אומה תורמן וג'ון טרבולטה ב"ספרות זולה". השולחן של הסינים מבקש את הבירות בארגזים והם מונחים לצד השולחן. הם משלמים בשטרות גדולים ומשאירים טיפים שמנים. מדי פעם אחד מהם לוקח את המיקרופון ופוצח בשירה כשברקע מתנגן מה שהוא ודאי להיט גדול במקום מוצאו, ולאוזניים ישראליות הוא דבר בלתי מזוהה לגמרי.
תום ודדי שמפעילים את המקום הם תאילנדים. מעליהם, באופן אירוני משהו, תלוי שלט: "ווי אר היר טו סרב יו אול דה טיים", משל היה המוטו של כלל העובדים הזרים בישראל. תום התכליתי נשוי לבעלת המקום הפיליפינית, ודדי מספר שהוא כבר 40 שנה בארץ. בעבר עבד במטבח של מלון מרינה (היום לאונרדו ארט) וגם בסיני. הוא חייכן ודואג להשרות אווירה חמה במקום. תום מסביר שהמסיבה האמיתית מתחילה לקראת השעה אחת בלילה ונמשכת עד השעות הקטנות של הבוקר.
ככל שנמשך הערב מגיעים למקום עוד פיליפינים. בזוגות, בחבורות, חלקם לבד. השאלה המתבקשת על גירוש האימהות לא מפתיעה אותם, עד כמה שהיא מנותקת מהמציאות של קריוקי ואלכוהול ובגדי יציאה של שבת בערב. ג'וזי (35) ומישל (40) חושבות שהאימהות היו צריכות לכבד את החוק הישראלי ולא להביא כאן ילד. "רק יהודים חיים פה וצריך לכבד את זה", הן אומרות. גם להן יש ילדים. למישל שתי בנות (16 ו־18), ולג'וזי ילד בן 9. הם נשארו בפיליפינים. זה לא נדיר שבפיליפינים אישה עוזבת את משפחתה מאחור כדי לעבוד ולפרנס אותה. לעתים זה הופך אותן למטרה עבור גברים.
פרלה, בת כ־40, גם היא פיליפינית, עובדת כמלצרית ונמצאת בישראל כבר עשר שנים. על גב כף היד שלה מתנוסס קעקוע של מגן דוד, אות אהבתה לארץ הקודש, כדי שכשתחזור לפיליפינים תהיה לה מזכרת. היא מכירה את האבא של הילד מהתמונה של האם המבועתת שמוצאת מדירתה. היא אומרת שזה חבל וכואב. היא חושבת על הילד, "שלמד רק עברית וגדל פה, ואיך הוא ישחק שם עם הילדים האחרים כשהוא מדבר רק שפה זרה?". פרלה מקווה שהנשיא יעזור בזה. לפנות בוקר המסיבה מסתיימת. יום ראשון הוא הזמן שלהם לתת מנוחה לגוף ולנפש.
הפסיפס של נווה שאנן מכיל בתוכו גם סדקים. החיים המנופצים של עובדות תעשיית הזנות שהובאו לכאן ממזרח אירופה. זוועות המלחמה בארצם ומחנות העינויים בסיני של אלה שהגיעו לכאן מסודן ומאריתריאה עם צלקות על נפשם וגופם. פועלי הבניין שצונחים מהפיגומים אל מותם בארץ זרה ומשאירים משפחות מיותמות. עובדי ועובדות התחום הסיעודי והחקלאות שמנוצלים בדרכים יצירתיות במדינת הסטארטאפ והקומבינה. עכשיו אלה הפיליפיניות וילדיהן שעומדים בפני גירוש. בסך הכל עוד סדק אחד קטן בתמונה הסדוקה ממילא. בינתיים חיים, מה עוד יש לעשות.