בשביל זה יש עיתונות: 10 סיבות טובות להיאבק על עתיד חדשות 13

נפתח בהבהרה: זו לא כתבת סיכום. נקווה שגם לא כתבת פרידה. גם אם הטון בכתבה שלפניכם יישמע מעט נוסטלגי, הסיפור של ערוץ 10 שהפך לערוץ 13, ובוודאי של מחלקת החדשות שנולדה בערוץ 10 והתגלגלה לאיחוד המשונה עם רשת, רחוק מסיום. המינוי של יוליה שמאלוב-ברקוביץ' למנכ"לית הערוץ הוא עוד ניסיון, אחד מיני רבים, של הממשלות השונות (כולן בראשות אותו בן אדם) להכשיל את הגוף ולפגוע בו מבפנים – וגם הניסיון הזה צפוי להיכשל.

>> הלוואי שתחקיר מירי רגב יהיה הרגע שבו נבין כמה עמוק נפלנו
>> חדשות 13 בצרות איומות. כשצופים במהדורה מבינים מדוע

למרות שבמשך זמן רב ביקרנו בחריפות (גם אני, באופן אישי) את הערוץ ואת חלק מתכניותיו, בסופו של דבר במחלקת החדשות (שלצורך הנוחות אקרא לה "חדשות 10", גם אם המספר על השלט השתנה) עובדת שורה של עיתונאים ועיתונאיות טובים (וטובות), שמשתדלים לעשות את מלאכתם נאמנה כבר שנים ארוכות בתנאים קשים. הגב צריך להינתן להם, גם מהטור הצנוע הזה.

אז זה לא טור סיכום. זהו טור הצדעה. ואנחנו מצדיעים פה למחלקת חדשות עצמאית וטובה, שאיתנו כבר 21 שנה (איך שהזמן רץ), והביאה לנו לא מעט רגעים חשובים. תחקירים, סינקים, לעתים תוכניות שלמות שהפכו את המדינה שלנו למקום ששפוי יותר להיות בו. אין בישראל מספיק גופים עיתונאיים כאלה. אין כמעט בכלל. חובה לעמוד מול מי שמנסה לחסל אותם עד לניצחון המוחלט שלו.

10. היום שהיה (2003)

תוכנית קטנה שעשתה שינוי גדול. נדמה שעד גיא זהר, בישראל הגישו חדשות בצורה מאוד מסוימת – מגיש יושב בחליפה ומספר לנו על העולם. "היום שהיה" וגיא זהר הביאו לחדשות טעם אחר. קצת יותר ספקני וסרקסטי, קצת פחות משוכנע או נלהב מהסיסמאות והספינים. בעיקר, כזה שעזר לנו להתלהב ולהתלהם פחות – ולהבין יותר. "היום שהיה", מן הסתם, השתנתה מאוד מאז ועד היום (כשהיא מוגשת על ידי טל ברמן), אבל את ההשפעה שלה אפשר להרגיש הרבה מעבר לגבולותיו הצרים של ערוץ 13.

9. משדר הבחירות בכיכר רבין (2006)

מה עושים כשבחור חדש נכנס לשכונה? הוא מנסה לבלוט. במערכת הבחירות הראשונה של ערוץ 10, זו של ינואר 2003, הוא היה ערוץ טרי שניהל את המשדר בחופזה. ב-2006, לעומת זאת, "חדשות 10" כבר היתה מחלקה מגובשת למדי. וכך נולד הרעיון הדי גרנדיוזי – אבל מוצלח בדיעבד – של משדר הבחירות המרכזי בכיכר רבין. מיקי חיימוביץ' ויעקב אילון היו שם כשהקריאו את המדגם, עם קהל חי, באופן שלא נעשה עד אז. אם תרצו, גם זו הייתה דרך – חיננית וזכירה – להראות שאפשר לעשות דברים אחרת.

8. סיקור מלחמת לבנון השנייה (2006)

האתגר המשמעותי ביותר שעבר על חדשות 10, הגיע שלוש שנים אחרי היווסדה. 2006 היתה שנה משוגעת בכל מובן; כזו שבה ראש ממשלה נכנס לתרדמת, ישראל הלכה לבחירות מטורללות לגמרי, עמיר פרץ הפך לשר ביטחון ואז חייל אחד נחטף לעזה – ועוד שניים ללבנון. מחלקת החדשות הצעירה היתה צריכה לשנס מותניים – אבל גם הצליחה. בעוד שבערוץ 2 הלכו חזק על הטיקט הפטריוטי, בחדשות 10 על כל אגפיה השונים הביעו את הספק ושאלו את השאלות הקשות. כמעט 20 שנה אחרי, הוויכוח עוד נמשך לגבי השאלה האם המלחמה ההיא הייתה הצלחה או כישלון, אבל דבר אחד בטוח: ערוץ 10 של אותם ימים עשה עיתונות מצוינת.

7. "כל אנשי הקמפיין" (2006)

את הסרט התיעודי הזה של ענת גורן לא רבים זוכרים, אבל גם לו היה חלק חשוב בהבנה הציבורית המתגבשת \על הדרך שבה מתנהלת הפוליטיקה שלנו. גורן כיתתה את רגליה בתוך הקמפיינים של שלוש המפלגות הגדולות – קדימה, העבודה והליכוד – במהלך מערכת הבחירות של 2006, ומעבר לרגעים המשמעותיים שיצאו משם (כולל סינק אחד של אייל ארד, שבעצם גילה למה יוליה שמאלוב-ברקוביץ' לא יכולה לנהל גוף חדשותי), הוא היה מעין הצצה למפעל הנקניקיות, חשף משהו בפלסטיקיות המובנית של הפוליטיקה עד אותו זמן ובדרך – גם פגע ביוקרה של "היועצים האסטרטגיים" וחשף אותם בשרלטנותם. וטוב שכך.

6. הקלטת של רון ארד (2006)

גם זה רגע שכבר מזמן נשכח בתודעה הקולקטיבית, אבל אני לא יכול לשכוח. בספטמבר 2006, חדשות 10 שמו את ידיהם על קלטת בה מתועד הנווט השבוי רון ארד. היא שילמה על הקלטת לא מעט, אבל בדרך הביאה מסמך עיתונאי מצוין – ובפעם הראשונה, הפגינה נוכחות. הקלטת הזו של ארד הייתה רגע כואב מאוד של מציאות ישראלית שחדרה לכל סלון. ערוץ 10 קיבל רייטינג שלא ידע עד אז, ואנחנו קיבלנו מעין דרישת שלום אחרונה – ודי עצובה – מהנווט שהיה פעם סמל לאומי.

5. ירון לונדון נגד אורן זריף (2008)

"לונדון את קירשנבאום", כמו הרבה דברים גדולים בחיים שלנו, קרתה לגמרי בטעות. זה התחיל מניסיון להפיק משדר לסיכום השבוע בהגשת לונדון, שבו קירשנבאום היה אמור לשדר כתבות יומן, ונגמר בתכנית שכבשה את המסך במשך 12 שנה, מהיווסדה עד מותו המצער של מוטי קירשנבאום ז"ל ואחר כך עוד ארבע שנים, תחת לונדון לבדו. הרגע הסמלי ביותר – בעיניי – היה דווקא אותו ראיון משעשע, כי הוא סימל את הרוח של התכנית – לא מתחנפת, לא מחפשת להתנחמד למרואיינים שלה, ובעיקר מנסה למצוא את האמת. זריף הוא לא השקרן הכי גדול שהיה באולפן שלהם, אבל הדרך שבה נתפס בשקר – הייתה הכי זכירה.

4. הרגע של ד"ר אבו אל עייש (2009)

היום, בדיעבד, זה נראה כמעט כמו רגע נדיר – רגע שבו הכאב של עזה קיבל ביטוי על המסך בישראל. ב-16 בינואר, 2009, במהלך מבצע "עופרת יצוקה", טנק ישראלי ירה שני פגזים לבית של רופא בשם עז-א-דין אבו אל עייש והרג את ארבע בנותיו. הרגע שבו אבו אל עייש התקשר לעיתונאי חדשות 10, שלומי אלדר, היה רגע שאף ישראלי שראה לא ישכח. הרבה מים עברו מאז בנהר, הרבה חמלה נעלמה מן העולם, אבל הרגע הזה עדיין זכור בתור רגע משמעותי: רגע שחצה גבולות, שהגיע ללבבות, ואולי מזכיר משהו על האנושיות שאבדה לנו.

3. "ביבי טורס" (2011)

רביב דרוקר הפך, ברבות השנים, לאחד הסמלים הגדולים של חדשות 10 – עיתונאי שמסמל בגופו את הערוץ ואת מחלקת החדשות שבו, במובן של דיבור האמת אל מול הכוח. הרגע שבו דרוקר פרסם את התחקיר נגד נתניהו ורעייתו היה רגע מכונן – גם בהיסטוריה של חדשות 10 שמאז נכנסה ללופ שבו נתניהו רודף את הערוץ, אבל בעיקר גם בדרך שבה אנחנו תופסים את נתניהו. הוא גילה לנו משהו חדש על האיש שהנהיג את ישראל, על מה שמניע אותו ועל ערימת המיליארדרים שמקיפה אותו. ברגע שראינו את זה, משהו ביחס של כולנו כלפיו השתנה. ואת זה אנחנו חייבים לדרוקר.

2. הווידוי של אושרת קוטלר (2017)

דבר אחד לא היה חסר אף פעם במסדרונות "חדשות 10", וזה אומץ. אומץ כמו שקרה ברגע שבו אושרת קוטלר, עיתונאית בכירה שהיה לה לא מעט מה להפסיד, בחרה לספר את הסיפור שלה. על רקע התפוצצות #MeToo, היא סיפרה במהדורה' כשלצידה המגישה תמר איש-שלום, על הפעם שבה אלכס גלעדי – איש חזק באותo hnho – ניסה להטריד אותה מינית. זה היה רגע חשוב, כי זה היה הרגע שבו קוטלר יצאה החוצה – תוך תשלום מחיר אישי – והאירה בזרקור את ההתנהגות של גלעדי בזמן אמת. שנים אחר כך, קוטלר תשלם בתפקידה על מונולוג אמיץ אחר – אבל זה היה רגע חשוב.

1. תחקיר מירי רגב (2024)

ואולי – זו הסיבה שבגללה הגענו עד הלום. התחקיר המצוין של רביב דרוקר, בשני חלקים, על התנהלותה של שרת התחבורה אולי דחף, במידה מסוימת, גם למינויה של שמאלוב-ברקוביץ' ולניסיון לפגוע באמינות העיתונאית של חברת החדשות. אבל זה בדיוק העניין – זה מה שהם רוצים. כמו שאמר פעם דרוקר, הם אף פעם לא נלחמים בתחקיר שהיה, אלא בתחקיר שיהיה. הסיבה שהם שולחים פוליטיקאים לנסות לצנזר עיתונאים, היא כי הם מפחדים מהדברים הבאים שעלולים להיחשף. כי הם לא רוצים את התחקיר הבא. לנו נשאר רק לקוות שכשהניסיון הזה ייפול, לא ייפגע האומץ לפרסם את התחקיר הבא – על עוד פוליטיקאי חסר אחריות ובושה שמשתמש בכוח שלו לרעה. בשביל זה, כמאמר הסיסמא שבה נולד ערוץ 10 בשעתו, יש עיתונות.