הפרק של "חוק וסדר" על המלחמה שלנו מרגיע ומדאיג באותה המידה

העולם מסתכל עלינו. מאז החלה המלחמה, ישראל נמצאת לא רק תחת מתקפה, אלא גם תחת זכוכית מגדלת. כל צעד נבחן, כל ההיסטוריה נשאלת, כל התשובות לא נכונות. מאז ומתמיד היתה לנו, הישראלים, סוג של אובססיה לבחון איך אנחנו נראים מבחוץ. בכל הופעה של ישראל, או דמות ישראלית, האוזניים שלנו בוערות, ואנחנו ממהרים לבדוק אם היו הוגנים כלפינו, או שנפלו לפרופגנדה. אבל עכשיו? אמאל'ה, פחד אלוהים ממה שאנחנו עשויים לגלות.

>>

לכן הסתקרנתי מאוד לקראת פרק הפתיחה של העונה ה-23 של "חוק וסדר" (איף איזה משפט שמוזר לכתוב), כי מדובר בהתייחסות התסריטאית הראשונה למלחמה – ובוודאי לא האחרונה. ואולי ראוי להגיד מראש שלא מדובר בפיסת טלוויזיה שבאמת שווה צפייה. כל סדרה שמחזיקה יותר מעשרים עונות תחווה שחיקה – רק תשאלו את הסימפסונס – אבל הפורמט המאוד הדוק של "חוק וסדר" לא באמת מאפשר לה להפוך לטלוויזיה טובה, ובקושי לטלוויזיה מעניינת. לכן מה שמעניין פה, בטח יותר מהעלילה, זה האופן שבו האמריקאי הגנרי תופס את המלחמה דרך עדשת הסדרה המשעממת שלו. וכן, זה אומר שיהיו פה ספוילרים לפרק.

פוסטרי חטופים ב"חוק וסדר". צילום מסך

באופן מובן לחלוטין, הדרך של האמריקאים לסיפור שלנו עובר בקמפוס של אוניברסיטת הדסון, שם נשיא האוניברסיטה נרצח בדקירות סכין על ידי מפגין פרו-פלסטינאי (היי, הזהרתי שיהיו ספוילרים). תסריטאי הסדרה זרקו לתוך הפרק פחות או יותר כל מילת באזז שקשורה לסכסוך הפרו-פלסטינאי, ושזרו סיפור שעובר דרך כל הנקודות שרגישות לאמריקאים – המתח בין פרוגרסיביות לקיציוניות, אקדמאים שמתעקשים על חופש הביטוי בקמפוס אבל רק לצד אחד, ישראלים עצבניים מתלישת פוסטרים וסטודנטים שטופי מוח שאין להם מושג על מה הם מקשקשים. ורצח. גם רצח.

ככל שהבלשים חוקרים את הקמפוס הם מגלים יותר את מאזן הכוחות, וכך הפרק מתאר (באופן קצת רדוד, יש לומר) את האינדוקטרינציה של הסטודנטים למאבק הפרו-פלסטינאי דרך פרופסור נאסר, מרצה פלסטינאית צעירה וכריזמטית שמנהלת הרצאות חדות לשון בקמפוס, המתארות את ה-7 באוקטובר כחלק ממאבק נדרש, ולא כאירוע טרור. היא ללא ספק הדמות שמתוארת כהכי קיצונית בפרק, ולמרות שהסדרה לא מפקפקת במניעים שלה כ"לוחמת חופש", היא כן מאפיינת אותה כשקרנית, נצלנית, צינית ומסיתה לרצח לשם מטרתה.

קורבן או נבל? "חוק וסדר". צילום מסך

את הילדים שמתרוצצים מתחתיה במטה הפרו-פלסטין של הקמפוס הם מציגים בעיקר כחבורת מושפעים עם רצון טוב שנפלו על הפרופסורית הלא נכונה, אבל בכך גורמים נזק רב. אחת מהחשודות ברצח היא קלואי אספר, בת לאם פלסטינאית שנשבתה במאבק, ומשתמשת בחשבונות הסושאל החזקים שלה כדי להפיץ שנאה נגד כל מי שהיא חושבת שנגדם. כשהשוטרים פושטים על המטה ועוצרים את החשוד ברצח, היא ממהרת להאשים את ה-LAPD בקונספירציה עם הציונים. אותה קלואי מנוהלת על ידי פרופסור נאסר בתור קול צעיר לפרו-פלסטינאים, והסדרה מנסה לשאול אם זו נערה תמימה שנשבתה ברעיון או בחורה צינית שמשתמשת בו כדי להצליח (במה בדיוק? לא ברור).

אבל אל תהיו כל כך שמחים מהמבט הרדוד (אם כי בעל אמירה) על הצד הפרו-פלסטינאי, כי גם במבט עלינו המצב רדוד. ישנם גם כמה חשודים ברצח גם מהצד הישראלי, או בעצם מהקהילה היהודית בניו יורק, כי נשיא האוניברסיטה ז"ל דווקא ניסה לשמור על השקט בקמפוס, גם אם זה אומר להילחם על זכותם של הפרו-פלסטינאים להפגין. כן, זה קו די עצל וישיר לקלודין גיי ודומיה. באחד מהמשפטים היחידים שהנשיא דובר בפרק, לפני הדקירה, הוא הוא מבטא כמה הוא מודאג מכך שיואשם בגניבה ספרותית (אותה פרקטיקה שהובילה להתפטרותה של גיי), אז ההשוואה די ברורה.

אם כך, החשודים היהודים מתוארים כשמרנים (הראשון שנחקר אומר שהנשיא מתנכל אליו כי הוא לא מאמין שאדם שנולד כגבר יכול לשחק בספורט נשים) וכבעלי כוח שמנסים להפעיל את כספם כדי להעיף את הנשיא. הגרוע מכולם הוא פרופסור קליין, החשוד היהודי-ישראלי שנתפס בעודו תולש שלטי "מהנהר לים", מרוט עצבים ותסכול ממה שהוא רואה בקמפוס. השוטרים אמנם מראים חמלה מסוימת למצבו העצבני, אבל זה נגמר לבסוף ברצח של קלואי אספר, הצעירה הפרו-פלסטינאית. השוטרים מנסים לדבר איתו, אבל הוא צועק להם בתסכול ש"הרגו את השותף שלי מהקולג'. אותו ואת כל המשפחה שלו". אני מניח שכוונה היא שהם נרצחו במהלך טבח 7 באוקטובר, אבל אף אחד לא טרח לברר כי קליין נורה מיד לאחר מכן, בעודו מנסה לירות בשוטר.

שלב בית המשפט של הפרק אפילו יותר משעמם מזה, וזה לא פשוט – המפגין הפרו-פלסטינאי שנעצר מובא למשפט, הוא מספר שפרופסור נאסר הציע שלהרוג את הנשיא יהיה רעיון טוב, והוא השתמש בסכין מטבח שלה, אבל היא לא נתנה לו אותה, ולא שכנעה אותו ללכת לרצוח. הוא נשלח לעשר שנים בכלא, היא נמצאת זכאית בפני המושבעים, אבל שני התובעים (אשר לפרספקטיבה שלהם אנחנו צמודים) מאוד מבואסים מהתוצאה. פרופסור נאסר יוצאת חופשיה לעבר התקשורת שממהרת להתנפל עליה, ואז מגיע הדיאלוג היחיד בפרק שאשכרה אומר משהו.

נראה אותך רבה עם אלה טראוולס. "חוק וסדר". צילום מסך

לאורך כל הפרק ניסו בברור להציג את שני הצדדים באופן די שוויוני, גם אם היו ברורים יותר בביקורת על הטירוף הפרו-פלסטינאי שבקמפוס. אבל דווקא בסוף, ודווקא בעזרת השחקנית הישראלית היחידה בסדרה (אה, לא ידעתם?), הם מספקים את הפואנטה לפרק. אודליה הלוי, שעד גיל 19 חיה בראש העין וגילמה את התובעת סמנתה מארון בשתי עונותיה האחרונות, היתה זו שהגישה את השורה התחתונה המבאסת. "טוב, לפחות זה נגמר" אומר התובע השני נולן פרייס, בעודו מביט בנאסר צועדת לחופש. "זה לעולם לא יגמר, זו הבעיה" היא אומרת בעוד פרייס מביט על פרו ישראלי ופרו פלסטינאי הולכים מכות.

אז כן, ברור שהשתמשו בנו פה בשביל ניסיון נואש למשוך רייטינג לפתיחת העונה, ואחרי שרואים שבשבוע הבא הם מתעסקים עם ראיית וידאו שאולי נוצרה ב-AI, ברור שהדרך של "חוק וסדר" לנסות להישאר בחיים זה לקפוץ על טרנדים. אבל נקודת המבט שלהם מרגיעה ומדאיגה כאחד. מרגיעה, כי נחמד לראות שסדרה כזו שמגדירה את האמריקאי הממוצע רואה את הטירלול הפרוגרסיבי (סוף סוף, שימוש נכון בביטוי!) שהולך בקמפוסים עם הפרו-פלסטינאים כמו שהוא. אבל מדאיגה, כי הם משווים אותנו אליהם, והמסר שנשאר הוא ששני הצדדים משוגעים, ולכן אין שום סיכוי לפתור את הסכסוך. טוב נו, זה לא שציפיתי מ"חוק וסדר" לפתור את הסכסוך הישראלי-פלסטינאי במהלך פרק אחד. איף איזה משפט שמוזר לכתוב.
הפרק הראשון של העונה ה-23 של "חוק וסדר" ישודר מחר (שלישי), ב-22:45 ב-HOT Zone, ויהיה זמין גם ב-NEXT TV ו-HOT VOD