צוקרברג יכול להמשיך לחייך: חוק פייסבוק הוא הונאת הציבור

קוראים לזה "הצעת החוק למניעת ביצוע עבירות באמצעות פרסום באינטרנט (הסרת תוכן)". וזה נשמע טוב. עבירות זה הרי דבר רע. ועוד באמצעות פרסומים באינטרנט? טפו חמסה. והרי ראינו כבר כמה קל להפיץ פייק ניוז והסתה ברשתות. חייבים לעצור את ביצוע העבירות באמצעות פרסום באינטרנט! הסרת תוכן! יששששש! החוק הזה עבר השבוע את ועדת השרים בדרכו לחקיקה מהירה בקריאה שנייה ושלישית, כמעט מבלי להותיר הד כלשהו בתקשורת הישראלית וללא שמץ של דיון ציבורי.

החמוצים מהאופוזיציה הימנית זעקו שמדובר בחוק לסתימת פיות, אבל איכשהו הוא פחות הטריד אותם כשקודם בידי הממשלה האולטרה-ימנית ב-2016. הכל הרי פוזיציה. אלא שהפעם הסמוטריצ'ים צודקים: למרות שעל הנייר התיאורטי "חוק פייסבוק" נשמע כמו רעיון טוב – למדינה צריכה להיות יכולת לדרוש הסרת פרסומים פוגעניים ומסוכנים לציבור מהרשתות החברתיות, יכולת שבעצם אין לה כרגע – הרי שנייר החקיקה מראה מציאות אחרת לגמרי. זה לא "חוק פייסבוק". זה חוק "צנזורה על מה שמתחשק לנו".

מה שמזעזע במיוחד זה שעל החוק הפשיסטי הזה – ומיד נסביר את עיקריו – הולכות להיות חתומות גם מרצ ומפלגת העבודה, שאמנם מבטיחות כי ידאגו לשנות את סעיפיו הבעייתיים בוועדת החוקה אבל הן הבטיחו גם שיפנו את התחנה המרכזית והבטיחו עוד שלא ישמשו חותמת גומי בממשלת בנט-סער-ליברמן, אבל המציאות מראה שהבטחות לחוד וכיסא בממשלה לחוד. כי האמת היא שהסעיפים הבעייתיים בחוק מתחילים בסעיף א' ומסתיימים בעמוד האחרון שלו. מהותית, החוק כלל אינו עוסק בפייסבוק וכלל אינו מגביל את עצמו לרשתות חברתיות שמאחוריהן ענקיות אינטרנט בינלאומיות – נגדן ישראל הרי אינה יכולה לעשות דבר. מה ש"חוק הפייסבוק" מסתיר מאחוריו הוא למעשה את האפשרות לחסום כל אתר באינטרנט הישראלי, כל עמוד וכל כתבה או פוסט, ובלבד ששופט מחוזי יחשוב שיש בתוכן משום חשש לעבירה פלילית ו"המשך הפרסום כאמור יפגע בביטחונו של אדם, בבטחונו של הציבור או בביטחון המדינה".

ההגדרה המאוד מאוד רחבה הזאת תאפשר למדינה ולבעלי הון לפנות לבית המשפט – ואפילו לא לערכאה עליונה – בכל פעם שפרסום כלשהו יבוא להן לא טוב בעין. "פגיעה בביטחון הציבור" או "פגיעה בביטחון המדינה" זה משהו שהשב"כ והמוסד אוהבים לנופף בו בדיונים בדלתיים סגורות. השופטים בדרך כלל מצדיעים ומצייתים. מי שנפגע מכך הם כמעט תמיד ציבורים מוחלשים, מיעוטים נרדפים וסתם אזרחים שאיתרע מזלם להידרס בידי ההון-שלטון. גם הטור הזה, למשל, עשוי להתגלות כפוגעני כלפי ביטחון המדינה מעצם העובדה שהוא קורא להפר את "חוק הפייסבוק" ולהתנגד לו – והרי החוק חשוב לביטחונה של המדינה.

מעבר לסוגיה העקרונית של חופש הביטוי, ובהנחה שוויתרנו על הרעיון הדמוקרטי הזה, הרי שהחוק גם אינו בר ביצוע ברמה הטכנולוגית. לא נתיש אתכם בהסברים טכניים, אבל אפשר לומר שבגדול הניסיון לחסום אתרי אינטרנט אינו בר ביצוע וכמעט כל ניסיון לחסימת והסרת תוכן ניתן לעקיפה בקלות רבה. החוק מתיימר לטפל בבעיית הבריונות ברשת והפצת פייק ניוז, אלא שבמקרים כאלה, שאכן מצריכים איזושהי רגולציה, הוא מייצר מצב שבו בין הפנייה להסרת התוכן ועד להסרתו עשויים לחלוף ימים רבים – וימים רבים באינטרנט הם נצח. נניח שאנחנו אורלי וגיא פרסמנו פייק ניוז ומשרד הבריאות נחרד ומבקש להסיר אותו? הוא יצטרך לפנות לפרקליטות וזו תפנה לרשות הסייבר שתבקש את אישור היועמ"ש כדי לפנות לבית המשפט ולתבוע את הסרת התוכן וגם אם בסופו של כל התהליך הזה יתקבל צו, יעבור זמן מה עד שהמחלקות המשפטיות של ספקי התוכן יבחנו אותו ויצייתו לו. כלומר, גם את מעט הטוב שהחוק הזה עשוי לעשות – אין שום סיכוי שהוא יעשה.

בימין הביביסטי צווחים עכשיו באימה מתוך הפוזיציה, כאמור, ולא מצמצו כשגלעד ארדן ונתניהו ניסו לקדם אותו, אבל מי שאמורים להיות באמת מבועתים מהחוק הזה הם שוחרי זכויות האדם ומתנגדי הפשיזם באשר הוא. הוא מעניק למדינה ולבעלי אמצעים כוח בלתי מידתי לנטרול חופש הביטוי של החלשים מהם והוא שובר את האינטרנט באופן שמנטרל את שאריות הדמוקרטיה שהיו טמונות בו. אין ולא יכול להיות ספק שממשלה שהדמוקרטיה מעניינת אותה אפילו פחות מזו הנוכחית תעשה בו שימוש לרעה. התמיכה של מפלגות השמאל בחוק הזה היא בלתי נתפסת, בגידה אידיאולוגית מבישה ומחפירה. רק צוקרברג יכול להמשיך לחייך.